הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה'… הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו… וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו… (ט כ כא)
הבה נתבונן, אומר המשגיח הגה"צ רבי ירוחם ממיר זי"ע, מצרים מוכים מכה אחר מכה, ורואים בחוש שדברי ה' מתקיימים והתראותיו מתממשות, ובכל פעם שפרעה מסרב לשלוח את עם ישראל ממצרים, הקב"ה בשליחות משה עבדו הנאמן, מנחית עליהם מכה קשה, אחת אחרי השניה, דם, צפרדע, כינים ועוד ועוד…
והנה מגיע זמנה של מכה נוספת, מכת ברד, אלא שלפניה מתלווה להתראה גם עצה: הכניסו את העבדים והמקנה אל הבתים והם לא ינזקו מהברד ומהאש. הרי מי שלא יעשה כן, טיפש יקרא, המצריים הרי ראו שהקב"ה לא רק מאיים, הוא אף מקיים. הם גם חוו על בשרם את מכותיו, הן היו כואבות ומייסרות. כל מי ששכל לו בקודקודו בודאי ישמע לעצה ויכניס את עבדיו ומקנהו לבתים…
ובכל זאת, התורה קוראת לבעלי השכל הישר הללו 'הירא את דבר ה"! וכי 'יראת שמים' היא? הרי זו שימת לב פשוטה! זו הקשבה למושכל מכל ולרצון הפשוט לחיות! הלזאת תקרא 'יראת שמים'?!
למדנו מכאן, אומר ר' ירוחם, כמה נקל הוא ענין יראת שמים, בשימת לב פשוטה ובהתבוננות נכונה על המציאות, אפשר לרכוש 'יראת שמים', כי המתבונן היטיב על דרכי הבורא בקיום העולם ובניהולו, מיד תעלה בליבו אימה ויראה מהבורא ית'.
אף מתיאור התורה למי שלא הכניס את עבדיו ומקנהו לבית, נלמד זאת, 'אשר לא שם ליבו', כך הוא נקרא, התורה לא קוראת לו 'אינו ירא שמיים', כי ההיפך ממי שאינו ירא שמיים, הוא אדם שלא שם על לב, כי בעבור יראת שמים, לא צריך יותר מאשר שימת לב לכל הקורה סביבו ומיד הוא יירא מהי"ת.
ר' ירוחם מתבל את דבריו במשלו המפורסם של מרנא רבי ישראל סלנטער זי"ע על אדם צמא שרצה לשתות כוס מים. האנשים הפקחים סביבו אמרו לו שהמים טובים וזכים. אדם אחר הלוקה בשכלו אמר לו שבמים הללו שהוא עומד לשתות יש סם המות. אין ספק שהאדם הצמא לא ישתה את המים, כי על אף דעת הרוב הפקח, הוא לא יסתכן, ויחשוש לדעת המיעוט, אף שהיא נאמרה מפיו של אינו שפוי, כי חייו כה חשובים לו ולא יכניס אותם אף לא לסיכון קל ורחוק, אולי המשוגע ההוא צודק…
אם כן, מסיק ר' ישראל סלנטער, כיצד צועד לו האדם בעולמו שליו ובטוח, רגוע ושמח? כיצד לא יפחד מבורא העולם? הרי גם אם הדברים אינם בטוחים לו במאת האחוזים, די באחוז קטן, כדי לפחד. התבוננות קלה וכנה, תקנה למתבונן יראה טהורה.
♦♦♦
מרנא רבי ישראל סלנטער זי"ע נאה דרש ונאה קיים, הוא למד מוסר השכל מכל מאורע שחווה בחיים, כך היה כשהזדמן פעם לבית כנסת באחת העיירות והגבאי מכר את העליות… "צווי גראשין צו מצוות…" כך היו מבטאים בליטא מטבע קטן 'גראשין', כמו שהיו אומרים בשעתו כאן בארץ 'גרוש'…
וכך שומע רבי ישראל סלנטער את הגבאי אומר: "צווי גראשין… דריי גראשין…" – שני גראשין… שלושה גראשין… והוא פורץ בבכי… פניו אינן נראות מבעד לטלית, אך קולו נשמע היטב… רבי ישראל ממרר בבכי נורא…
המתפללים נגשו לרבי ישראל לבדוק מה קרה? אולי אינו חש בטוב…? אך הוא המשיך לבכות… בקושי רב הצליחו לשמוע את דבריו: "שמעתם מה אמר הגבאי 'גראשין…!' 'גרא' באידיש זה 'לבן – אפור', ו'שין' זה 'כבר', המשמעות היא שהזקן שלי כבר לבן אפור… מה יהא עלי… הימים עוברים, הזקן מתלבן ועוד מעט אצטרך להגיש דין וחשבון…"
♦♦♦
והנה עוד סיפור על היראת שמים של רבי ישראל שנראתה שוב במכירת עליות…
שנה אחת התפלל רבי ישראל ב'שמחת תורה' בבית הכנסת הגדול בקובנא. הגבאי מכר את הכיבודים, וכשהגיע ל'חתן תורה' קם רבי ישראל והציע 'שני זוזים' עבור העליה המכובדת, וסבר שאחרים יעלו את המחיר בעקבותיו, וכך תימכר עליית 'חתן תורה' במכיר מכובד לכבודה של תורה…
אלא שלצערו הרב לא נמצא בקהל מי שיתחרה עם רבי ישראל, וכך זכה בעלית חתן תורה שלא ברצונו תמורת סכום פעוט 'שני זוזים' בלבד…
למחרת, הגיע רבי ישראל אל מעונו של הגאון רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל, שכיהן באותם ימים כרבה של העיר קובנא, ותינה בפניו את ביזוי כבוד התורה שהיה במכירת העליות: "הכיצד 'חתן תורה' עליה כה מכובדת לא נמכרה במחיר הראוי לה…?! איך יתכן שבכל בית המדרש לא נמצא איש שיעריך את העליה הזו בכבוד הראוי לה…?!"
רבי יהושע ליב הרגיע את רבי ישראל ואמר: "אדרבה, כבוד התורה וחכמיה הוא זה שגרם לקהל לא להרבות במחיר העליה המכובדת… כאשר הם ראו שאתם רוצים לעלות ל'חתן תורה', הם נמנעו מלעלות את המחיר, כי הם רצו שאתם תזכו בעליה הזו… ברוך ה' גדול 'כבוד התורה' בקרב יהודי קובנא…"