הרה"ק רבי יואל מסאטמר בעל 'דברי יואל' זי"ע הסביר פעם את מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט, ודבריו כרוכים בסיפור הוד ההמחיש את קדושתו ואת עיניו הצופיות למרחוק. הדבר היה זמן קצר לאחר שהובסו הגרמנים הנאצים במערכה במלחמת העולם השניה ומחנה המוות אושוויץ שוחרר. הרבי ליכד סביבו שרידי אדם ויהודים שנותרו, 'אחד מעיר ושניים ממשפחה', הפיח בהם חיים יהודיים והדליק את הניצוץ החיים בלבבות השבורים והמרוסקים. בזמן שהתרחש הסיפור שהה בשווייץ, ושם פעל גדולות ונצורות למען עם ישראל להחיותו ולהשיב את רוחו ואמונתו.
ביום ט"ו בשבט הלך הרבי בדרכו לקיים מצות ביקור חולים אצל יהודי שגם הוא ניצול מחנות המוות היה. בדרכו התלווה אליו יהודי אחר, תושב המקום שהיה מחסידיו, והיו מהלכים שניהם בדרך ומשוחחים בדברי תורה. הקשה הרבי באוזני תלמידו: 'לכאורה יש מקום להקשות, שהרי יום ט"ו בשבט וחג השבועות שניהם ימים של דין בעבור גידולי קרקע. ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ובחג השבועות נידונים על פירות האילן. ומנהג ישראל הופך לכאורה את הסדר המתבקש: בחג השבועות, שנידונים בו על פירות האילן – נוהגים לשטוח ענפי עץ בבתים ובבתי הכנסת, ואילו בט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות – נוהגים לאכול מפירות האילן. נכון יותר היה שיאכלו פירות בחג השבועות, וישטחו ענפי עצים בט"ו בשבט'.
הוא שאל והוא ענה: 'מכאן אנו רואים', אמר הרבי, 'שכשיש לאדם משפט, כשצריך להתייצב בדין, מוטב שיקח סניגור שימליץ עליו טוב וייצג אותו בדין, ולא שילך לבדו וייצג את עצמו. ולכם בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, מרבים באכילת הפירות, ובחג השבועות שבו נידונים על פירות האילן – שוטחים ענפי עצים'.
לדבריו של הרבי מסאטמר כרוך בזה מסר, שאדם שעומד בדין, מוטב שישלח שליח שייצג אותו נאמנה. לכן בט"ו בשבט דווקא הפירות מייצגים את האילנות שעומדים בדין, ובשבועות האילנות הם שבאים להליץ טוב על הפירות.
אותו חסיד הרגיש כי עומק טמון בדברים, שאת פשרם עדיין לא גילה. רק אחר כך התבררה כוונתו של הרבי.
כשהגיע החסיד לביתו חיכה לו שם צו גיוס לצבא מאת המדינה. צו מיוחד זה הונפק באותם ימים לאזרחים רבים, שביקשו להתייצב ולסייע במאמץ המלחמתי, היות שהמלחמה עדיין לא תמה. ליבו של החסיד נחרד לנוכח המכתב הרשמי מבשר הרעות. בשורת איוב כפולה ומכופלת היתה מונחת בו, הן מהפן הרוחני והן מהפן הגופני. ולפתע נזכר בדבריו של הרבי: 'כשיש לאדם דין, מוטב שלא ילך הוא לבד וייצג את עצמו, אלא ישלח מישהו אחר, שישמש לו סניגור וייצג אותו'. לפתע חדרו המילים להכרתו. לא בכדי אמר לו הרבי את הדברים בדיוק באותו יום. כוונה עמוקה היתה טמונה בהם – שלא ילך הוא בעצמו ללשכת הגיוס, אלא ישלח מישהו אחר תחתיו.
ואכן שלח אותו חסיד מישהו אחר שיתייצב במקומו בלשכת הגיוס ויטען כי אין ביכולתו להתגייס לצבא, משום שנותר בודד מכל משפחתו, ולפיכך הוא מבקש פטור מחובת ההתייצבות. והנה הפלא ופלא – דברי אותו חבר נכנסו ללבבות הערלים בשלטונות הצבא, והללו פטרו את החסיד מחובת הגיוס.
גדול הוא יום ראש השנה לאילנות. ננצל איפוא את קדושת היום, הן להשתוקק לארץ ישראל ולפירותיה, ולנותן הפירות ש'מלא כל הארץ כבודו', הן בציפיה לקץ הגלות ולגאולה השלמה במהרה בימינו.
(מתוך מרוה לצמא)