שאלה: מעשה בישיבה גדולה שאחד מחברי החדר הפעיל את התנור שידלק בשעה מסויימת ע"י שעון והגיע חבר נוסף וראה את התנור כשהוא מכובה והניח את המגבת שלו ע"ג התנור, וכאשר התנור נדלק המגבת התחילה לבעור ונשרף מזוודה של אחד מחברי החדר עם כל תכולתה שכללה מצלמה ונגן כשרים וחולצות יקרות ועוד חפצים אישיים, ובסיעתא דשמיא כיבו את החשמל והצליחו לכבות את השריפה.
כעת השאלה, מי חייב לשלם האם מפעיל התנור או שמא מניח המגבת שהוא גרם לאש לפרוץ?
תשובה: הנדון מרוכב ככל דיני ממונות שהם כמעיין הנובע, ונבאר הצדדים בזה כמובן לא להלכה כי הדבר יכול להשתנות בכל שינוי קטן בפרטי המעשה.
בעל התנור שהפעיל אותו פטור כיון שלא היה נדלק ממנו אש אם לא היו מניחים עליו מגבת, ואותו שהניח המגבת יש לחייבו מאחר שע"י שהניח מגבת גרם לדליקה, אף שבשעה שהניח את המגבת היה התנור במצב מכובה, מבואר בתוס' סנהדרין עז. שמי שהביא אדם למקום שסוף חמה לבוא ומת אף שהניחו עדיין לא היה שם חמה חייב, ונחלקו שתי תירוצי התוס' אם נחשב מעשה נזק בידיים כדין אשו משום חיציו או שכיון שהחמה הגיעה אחר כך לא נשב מעשה בידיים וחייב כדין אשו משום ממונו. ולכן גם כאן שהניח מגבת באופן שסו התנור להדלק נחשב מזיק בשוגג.
אכן, זהו לגבי המזוודה עצמה. אבל לגבי תכולת המזוודה יש פטור של טמון באש, וזה תלוי בשתי תרוצי התוס' שאם זה נדון כמעשה בידיים נפסק בשו"ע סי' תי"ח שחייב גם על טמון אל לתי' הב' פטור על טמון, ודעת הרמב"ם שגם באשו משום חיציו פטור על טמון, ודעת הגר"ש היימן בחי' (סימן י"ד) שיש לפטור מספק שהמוחזק יכול לסמוך על שיטת הרמב"ם, ודעת החזו"א ב"ק (סי' ב' סק"ו) שאין לפטור את המזיק בטמון כיון שלא נזכר דעתו בשו"ע, גם הכריע החזו"א כתי' הב' של תוס' להלכה שאין להחשיבו כמזיק בידיים.
ויש להוסיף שדעת הברכת שמואל שאף שמבואר בגמרא שטמון באש פטור מ"מ חייב המזיק לפצות את הניזק לצאת ידי שמיים, והחזו"א סי' ב' כתב די"ל שגזירת הכתוב לפוטרו אף בדיני שמיים