בחסידות סלונים ישנה הנחיה, שנמסרה בשנים האחרונות מכ"ק אדמו"ר מסלונים שליט"א, שתיעשה השתדלות גדולה להלחין שירים מאנ"ש, מתוככי החסידות, ולא להסתפק בשירים שעברו מדורי דורות. לסלונים ישנם שני מלחיני חצר, אחד מהם הלחין את הלחן הנודע "כי הרבית טובות אלי"

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

"אז ישיר משה"

לימוד התורה הינו חיוב הלכתי, וצו אלוקי נשגב, אך איננו יכולים לקיימו רק מתוך הכרח ואילוץ. חובה עלינו לזכור כי תורה היא שירה! — "את השירה הזאת!" – את השיר אנו שרים לא מתוך כורח. שירה שרים מתוך אהבה, מתוך הנאה ו"גישמאק". את שירת התורה הקדושה עלינו לשיר מתוככי הלבבות, מתוך שמחה ועונג צרוף.

האם כשעייפים לא שרים? שרים!! כשעייפים לא לומדים תורה? לומדים!!…

בשונה מקריאת טקסטים, בשונה מלימוד ושינון, מחשבה וחזרה, הרי ששירה שייכת למקום שונה, גבוה ונעלה יותר. שיר מגיע ממחוזות אחרים במוח ובלב. שיר אינו מגדיר, אין לו גדרות וסייגים, הוא פורץ, עולה ומתרומם, בדרכים שונות, אחרות, מיוחדות וקסומות.

הרה"ג רבי א. ט., מחשובי הלומדים והמעיינים בעיונה של תורה בעירנו, סיפר לי באלול אחד בהתפעמות, שהנה חלפו עברו כמעט שבועיים מתחילת החודש, וה"אלול" שלו אינו "אלול". רבי א. הינו גם בעל תפילה נודע וטוב, וממילא מי שהאלול שלו אינו "אלול", כיצד ייגש הוא לפני העמוד?!

"שום דבר לא עזר לי. לא שיחות ולא ספרי מוסר, לא "קבלות" ולא רצונות. הלב נאטם משום מה" – סיפר לי ר' א. ברגש – "עד שלפתע שמעתי שיר, ניגון מצוין של הימים הנוראים. שמעתי את השיר, פעם ועוד פעם, והנה נפתח לו לפתע הלב. הערלה שכיסתה אותו נעלמה, התנדפה, ובמקומה הגיעה לה רוח של טהרה, רוח של "אלול" אמיתי…"

כשסיפר לי ידידי את סיפורו של השיר, הזדהיתי עימו, ובטוח אני שכולנו מבינים במה המדובר. לשירים וניגונים צרכים ומסילות משלהם, כאלו שפורצים, שמבקיעים, שעולים וסוחפים. היכל השיר והניגון קרוב הוא לעולם התשובה.

לחני האדמו"רים

האדם הראשון ששר שירה לריבון העולם היה… האדם הראשון בעולם. ב"פרקי דרבי אליעזר" מובא, שלאחר שהפציע השחר בשבת קודש, השחר הראשון שעלה לאחר החטא של אכילת עץ הדעת, התפעם אדם הראשון ושר את "מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה'".

בן הדור שמיני לאחר אדם הראשון, יובל, היה "אבי כל תופש כינור ועוגב", וכפירושו של ה"אבן עזרא", שכינור ועוגב הן "מיני כלי נגינות, והיא חכמה גדולה".

המדרש מצביע על עשר שירות מפורסמות בהיסטוריה היהודית: שירת אדם, שירת אברהם, שירת הים, שירת הבאר, שירת משה, שירת יהושע, שירת דבורה, שירת דוד, שירת שלמה של שיר השירים והשירה לעולם הבא.

"כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה" – מזהירה הגמרא במסכת מגילה, "עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים". וזאת מדוע? מסבירים בעלי התוספות, שהלומדים "היו רגילים לשנות המשניות בזמרה, לפי שהיו שונין אותם בעל פה וכך היו נזכרים יותר".

השירה הקיפה, ומקיפה עדיין, את כל חיי היהודי. החל משירת הלויים, דרך "פרק שירה", שירת המלאכים ושירת שבת ומועד. אדונינו הגר"א מוילנא זי"ע אמר ש"חכמת המוזיקה שבחה הרבה, ורוב טעמי שירת הלויים וסודותיה, יסודות תיקוני הזוהר, אי אפשר בלעדיה".

נשים לב גם לדברי ה"הושענות", הנאמרות בחג הסוכות: "הושע נא למען חיך מכרכר בשיר, המלמד תורה בכל כלי השיר". השירים נועדו להבנת התורה, כדברי הגר"א ז"ל, ולכן "המלמד תורה בכל כלי השיר".

החסידות החשיבה ביותר את השירה והזמרה. הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זצ"ל העיד שהמהרי"ל, אביהם של מנהגי אשכנז, זכה למדרגות עליונות, מפני שעבר לפני התיבה כשליח ציבור בכוונת הלב ובמנגינות יפות ומיוחדות, שהעלו את תפילות הקהל לפני הקב"ה. רבי פנחס מקוריץ זצ"ל אמר שאילו הוא עצמו היה "בעל מנגן", היה מקבל על עצמו לנסוע מעיר לעיר ולעבור לפני התיבה בבתי כנסיות, לכבוד ה' יתברך. מרן החתם סופר אמר, שמוכן הוא להעניק שליש מתורתו למי שילמדו את עולם הנגינה.

בחסידות מודז'יץ משמש הניגון והשיר, כמוטיב מרכזי בדרכה של החסידות. כל אדמור"י בית מודז'יץ הלחינו אלפי ניגונים, מורכבים וקלים, שמחים ועצובים, רציניים וקופצניים, הכל לפי הצורך והשעה. חסידי מודז'יץ, וכמובן כל שושלת האדמורי"ם ובניהם, בקיאים היטב בתווים ובחכמת הנגינה והם מלחינים שירים כיד ה' הטובה עליהם.

לחסידות מודז'יץ ישנו מכון מיוחד להוצאת מנגינות האדמורי"ם וחבר אברכים ומבינים במוזיקה יושבים, כותבים תווים, מקליטים ומשמרים את אלפי אלפי סלילי הטייפים העתיקים, הקלטות והתקליטים, עליהם נשמרו ניגוני בית מודז'יץ. על המלאכה מנצח הר' חנוך וינדרבוים, שלקח על עצמו, כמשימה אמיתית שיש בה ממש, לשמר את ניגוני החסידות הזאת.

האדמו"ר ממודז'יץ בעל ה"דברי ישראל" מפליג בספרו, בשבח שבעת האוקטבות המרכיבות את התווים, ומסביר שלא רק בחכמת הנגינה ישנם רק שבעה קולות באוקטבה, אלא אין בעולם בכלל יותר משבעה סוגי קולות, אלא שיש בהן אוקטבות חלוקות, גבוה מעל גבוה, אין מספר, והסימן לכל הם דברי חז"ל (פסחים קיב, א) "שבעה קולות שאמר דוד על המים"…

האדמו"ר הנוכחי לבית מודז'יץ הינו חניך אסכולת פוניבז'. הרבי מוסר בכל יום שיעורי תורה עמוקים בעיונה של תורה בהרבה בתי מדרשות, ליטאיים כחסידיים כאחד. האדמו"ר, שכבר מזמן פרץ את גבולות חסידות מודז'יץ האותנטיים, וזכה להערצה גדולה בשדרות נרחבות בציבור החרדי, אינו אומר את אותו השיעור פעמיים, ולכן הוא עמל ויגע להכין שיעורים רבים, גדושים בהבנה ובבקיאות. עמל תורתו ושקידתו אינו מפריע לו להלחין מנגינות חדשות, חדשים לבקרים, לתועלת מבקשי מנגינות החסידות המשוררת שבראשה הוא עומד.

כ"ק האדמו"ר מפרימשלאן שליט"א מלחין שירי קודש רבים. הלחן הידוע על "י-ה ריבון" הולחן ע"י כ"ק האדמו"ר מפיטסבורג, שהלחין יצירות מופת רבות וחשובות.

השיר "מאי שבת" הולחן ע"י כ"ק האדמו"ר מבעלזא שליט"א, שהלחין לחנים רבים.

כ"ק מרן ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זצוק"ל הלחין מנגינות רבות ו"חיבר" מנגינות רבות לשירי קודש.

בחסידות סלונים ישנה הנחיה, שנמסרה בשנים האחרונות מכ"ק אדמו"ר מסלונים שליט"א, שתיעשה השתדלות גדולה להלחין שירים מאנ"ש, מתוככי החסידות, ולא להסתפק בשירים שעברו מדורי דורות. לסלונים ישנם שני מלחיני חצר המתגוררים באלעד, ואחד מהם הלחין את הלחן הנודע "כי הרבית טובות אלי", המושר בהשתוקקות בכל מקומות התורה. לחני חסידות נדבורנא מושרים בכל מקום בעולם היהודי, כמו לחני "ותן בנו", "זרעא חיא וקיימא" בלחן הנודע, "קה' זכות אבות" ועוד.

— אומרים ש"היכל הנגינה קרוב להיכל התשובה", אך במודז'יץ אמרו שהיכל הנגינה – הוא הוא עצמו היכל התשובה…

 

שירת המלאכים

קשה לכתוב על דברים כה גבוהים. קשה, כמובן, גם להבין במה מדובר. אך מלאכי מעלה, שרפים ואופנים וחיות הקודש, משוררים שירה בקביעות בפני הקב"ה יתברך.

ישעיהו הנביא תיאר בהתפעמות ובפרוטרוט את עמידת המלאכים והתייצבותם לפני אמירת השירה שלהם. המלאכים מבקשים רשות זה מזה ומסדרים ביניהם שכולם יפצחו יחד בשירה מתואמת, מבלי שהאחד יקדים את חברו בשירתו, כפי שהסביר זאת רש"י. המלאכים שרים את שירת הקדושה, ואומרים "קדוש קדוש קדוש".

שלושת הקדושות שבשירת המלאכים ניתקנו, כפי שמוסבר בספרי הנסתר, כנגד העולם העליון, שהוא עולם המלאכים והנשמות, כנגד העולם האמצעי ("העולם התיכון"- שהוא עולם הגלגלים והכוכבים) והעולם השפל, הוא עולמנו, בו חיים בני האדם, וכל זה בכדי לשורר ולומר שכל העולמות כולם משוררים להקב"ה.

הזוהר הקדוש כותב שישנם מלאכי מעלה הנקראים בשם "עלמות שיר". מלאכים אלו שרים בקביעות לפני הקב"ה ללא הפסקה.

 

שמיעת מוזיקה בקביעות

חזון נפוץ הוא בימינו, גם בקרב בני תורה ומדקדקים בהלכה, שמאזינים למוזיקה בלי הגבלה. הבה ונברר את הנושא בקצרה:

הגמרא (גיטין ז, א) אומרת, שלאחר חורבן בית המקדש נאסר לשורר בבתי המשתאות. הראשונים דנו האם האיסור הוא לשורר ולנגן דווקא בבתי משתה היין כדרך הגויים (תעניות ה, יד): "גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר, אסור לשמוח בהם ואסור לשמעם מפני החורבן, ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר "בשיר לא ישתו יין", וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לא-ל וכיוצא בזה על היין".

הטור מעתיק את דברי הרמב"ם בצורה בה נראה שאסור לשיר סתם כך, אפילו בפה ובלא כלי נגינה, ואף בלא סעודה ומשתה. רבים מהאחרונים והפוסקים פלפלו בדברי הרמב"ם אלו (וראו בספרי שלהי דקייטא סימן י' בארוכה בעניין).

השולחן ערוך מחמיר ביותר בעניין ופוסק, להלכה ולמעשה (בסימן תק"ס, ג), שעד שיבנה בית המקדש נאסר עלינו לנגן בכלי שיר ובכל מיני זמר ומשמיעי קול של שיר לשמח בהם, ואסור לשמעם – מפני החורבן. לדבריו, אסור לנגן בכלי נגינה ולשמוע את כלי הנגינה גם ללא משתאות יין, אך שירה בפה אסורה רק בשעת משתה היין. והב"ח כתב, כמובא במשנה ברורה, שלשורר בפה סתם כך אסור גם בלי שתיית יין צמודה, ורק לאלו שהשירים מסייעים להם לזרז את עבודתם, כמו מושכי הספינות, מותר להן לשיר. כך לכאורה, לפי ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך, צריכים לנהוג בני עדות המזרח הפוסקים כמרן השולחן ערוך.

ואולם לאשכנזים ישנו מעט היתר, היתרו של הרמ"א, שכתב: "ויש אומרים שדווקא מי שרגיל בהם, כמו המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה". לפי הרמ"א נאסר להאזין למוזיקה ולשיר סתם כך רק בקביעות וברגילות. וכמה הוא רגילות? הגר"ש וואזנר הורה בסוד (שפרסמתי אותו בסודי סודות בספרי "שלהי דקייטא"…) שאדם ששומע מוזיקה אחת ל- 3 ימים בלבד, זה אינו נחשב כ"רגיל", ולכן ניתן לשמוע מוזיקה, לאשכנזים, אחת ל- 3 ימים.

מורי ורבי מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל כתב לי בזה, על שאלתי מהי הגדרת דברי הרמ"א, כך: "כל קביעות תמיד נקרא רגיל". לפי דברי מרן הגר"ח, מותר לנו לשמוע מוזיקה, כל עוד לא קבע עצמו לשמוע מוזיקה בקביעות.

לדעת מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל אסור לשמוע קלטות ודיסקים שמוקלט עליהם מנגינות שהוקלטו מכלי זמר. וזאת ועוד, לדבריו אסור לשמוע בקביעות גם שירה ווקאלית, שהוקלטה על קלטות ודיסקים, כדין "כלי זמר" (וראו בהרחבה בעניין בספרי "ויאמר שמואל").

זכורני שבישיבת קול תורה שאלו בחורים את ראש הישיבה, מרן רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, האם מותר להאזין למוזיקה בימי ספירת העומר. הגיב מרן זצ"ל בתמיהה ושאל: "וכי בימות החול הרגילים מותר לשמוע מוזיקה?!"

נשאלת השאלה, מדוע אם כן, ישנה תחושה שמותר לשיר ולשמוע מוזיקה בימינו אנו?

אכן, רבים מפוסקי זמנינו, כמו המהרש"ג, ה'חלקת יעקב', מרנן הגר"ש ואזנר זצ"ל והגר"נ גשטטנר זצ"ל ועוד, לימדו זכות על כך, שעקב חולשת הדורות והעצבים הרופפים, המאפיינים את דורנו החלש בדעת, ישנם כאלה שהמוזיקה והשירה מחזקים את נפשם, ובפרט אלו שהמוזיקה והשירה מוציאה אותם מידי עצבות ומרה שחורה. וכן מותר לשיר ולשורר שירי דבקות בה' יתברך, שירים המקרבים את האדם לבוראו. (וראו בארוכה בספרי 'שלהי דקייטא' סימן ז').

ואולם, כל ההיתר הוא רק היתר של "לימוד זכות", אך מן הסתם בוודאי ראוי היה לתלמידי חכמים ויראי ה', ולהסתפק רק בניגון לימוד הגמרא הקדושה, ניגוני המוסר וניגוני ה"זיצים" של ה"אסיפת מרעים" הרוחניות.

—- ושנזכה לשורר, בקרוב, שיר מפואר ומחודש, בבוא משיח צדקנו!!