"והישר בעיניו תעשה"
מספר הג"ר אליעזר טורק (רב קהילת 'פרושים' במודיעין עילית): עליתי פעם למעונו של רבינו לשמוע את חוות דעת תורתו הבהירה בענין אישי כלשהו. כשיצאתי מהבית הציע לי להצטרף אליו לנסיעה במונית אל עבר ישיבת מיר, שם התקיימה שמחת הבר מצווה לבנו של אחד מראשי הישיבה, הגאון רבי רפאל שמואלביץ. כמובן שנעניתי בחיוב, ושמחתי בכל ליבי על הזדמנות הפז שנפלה בחלקי.
בעת הנסיעה ראיתי כי מצב רוחו מרומם, וחשתי כי זוהי ההזדמנות לומר לו דבר מה שאני חש כלפיו. לאחר קבלת הרשות, אזרתי אומץ ואמרתי בפניו: בכל פעם שזכיתי ליטול עצה או ברכה מרבינו, תמיד נוכחתי לראות בחוש את הסיעתא דשמיא שהייתה טמונה בדבריו, וגם הברכות תמיד התקיימו. שתקתי וחיכיתי לתשובה, רבינו סימן בידו לאות ביטול גמור על הדברים, והגיב בנעימות כממתיק סוד: אומרים שהעניין של ברכות תלוי בצדקות או בגדלות בתורה וכדומה, אולם האמת היא שזו טעות, משום שכל אחד יכול לעשות זאת. יש לדעת שכל יהודי שמברך את השני, הקדוש ברוך הוא שומע לו משום שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב, ויש לדבריו כח והתייחסות מיוחדת בשמים. אבל בשביל שהברכה תתקיים צריך שהוא באמת ירצה שלשני יהיה טוב. את זה אני משתדל לעשות, אני משתדל להיכנס למצבו של השני ולרצות שבאמת יהיה לו טוב, אולם למעשה כל אחד יכול לעשות זאת בעצמו.
בימים כתיקונם בחיי חיותו של רבינו, כאשר מעונו הדל והמיושן המה מאות אנשים, זכינו בעינינו לראות במציאות את פרוש המילים; להכנס למצבו של השני ולרצות שבאמת יהיה לו טוב. כל מי שבא עמו במגע, חש כיצד הוא נושא בעול איתו, וכיצד הוא חפץ להטיב עמו.
"והוי מקבל את כל האדם" גם מתוך יסורים קשים
רבי יצחק פריימן שזכה כמה שנים לשמש את רבינו, סיפר: במשך השנים שליוויתי את רבינו, היינו יוצאים מהבית לתפילת שחרית בשעה מוקדמת והגענו כמעט ראשונים לישיבה, ואילו בסוף התפילה התנהל רבינו במתינות, כך שהיינו יוצאים כמעט אחרונים מבית המדרש. באחד הימים הוריד את התפילין כבר באמצע התפילה, התפלאתי מאד על כך, וניגשתי אליו והוא אמר לי מיד, שיש לו כאבים מאוד חזקים ואשר על כן הוא חייב לשוב לביתו תיכף ומיד.
כאשר יצאנו מבית המדרש 'אגודה' שם התפללו בני ישיבת 'מעלות התורה', ניגש אליו יהודי מעט מוזר, וביקש לשאול שאלה. מאחר וידעתי כי רבינו לא חש בטוב, עד כדי כך שהוצרך לצאת מוקדם מהתפילה, אמרתי לך שאם מעונין הוא לשאול שאלה שיואיל לבוא מחר. באותו הרגע נתן בי רבינו את עיניו במבט נוקב, ואמר לי נחרצות: "אם יהודי בא לשאול שאלה, צריך לענות לו!".
ומה היתה השאלה? לשם מה הסכין רבינו לענות בסבלנות באותה שעה שייסורים תכפו עליו? הבה ונסכית: יהודי זה 'התלבט קשות', הוא סיפר שהיו לו שטיחים בבית, והוא הוציא אותם כי אין לו כח לנקות אותם מאבק, אולם היה מי שסבל מהענין, היתה זו השכנה מתחתיו, אשה זקנה אלמנה ניצולת שואה, שמתלוננת באוזניו שכעת, אחר שהוציא את השטיחים, היא שומעת את צעדיו בביתו וזה מאד מפריע לה ומצער אותה, מאחר וזה מזכיר לה את הצעדים של הקלגסים הנאציים בימי השואה ל"ע. מה עליו לעשות?
במשך שעה ארוכה עמד רבינו, שכאמור חש ברע, וביקש ממנו תוך שהוא משכנע אותו בכמה אנפין, שכדאי מאוד להחזיר את השטיחים וברור הוא וכדאי שידע שזה יהיה לו לברכה, והוא יזכה בזה למצוה גדולה, בכך שימנע את צערה של הזקנה המסכנה.
ראיתי בחוש, שרבינו מתייסר בכאבים ובקושי עומד על רגליו, אבל למען אותה ניצולת שואה הוא לא ויתר והקדיש דקות ארוכות של מכאובים, כדי לשכנע את היהודי שיחזיר את השטיחים.
אלא שבזה לא תם הדיון… אחרי שהשתכנע להשיב לרצפת ביתו את השטיחים, היתה לו שאלה קשה במיוחד שהיה זקוק בה להכרעה של "פוסק הדור", היות וקשה לו לנקות את השטיחים שהוא מחזיר, ובודאי יש כיום חומרי ניקוי מיוחדים לטיפול בשטיחים, הרי שאלתו היא, האם הרב יודע על חומר טוב לניקוי שטיחים?…
הייתי המום ונבוך, והמתנתי לראות מה רבינו יענה, אך רבינו לא איבד משלוותו, הוא המשיך וענה לו בסבלנות מרובה: "כדאי שתלך פה לחנות פלונית בסוף הרחוב, תיגש ותגיד למוכר שאני שלחתי אותך, ותבקש ממנו שיתן לך את החומר הטוב ביותר לניקוי שטיחים!…".
רבינו תולש מודעה בניגוד לאופיו?
בוקר אחד ראו את רבינו בשובו מהתפילה מנסה לתלוש מודעה בלוח המודעות ב"שערי חסד". הרואים התפלאו, מה לו לרבינו אציל המידות לתלוש ולקרוע מודעות ברחוב העיר. התברר שהיתה זו מודעת השמצה ארסית נגד תלמיד חכם אחד ורבינו ניסה לתולשה.
כך סיפר גם מלווהו רבי יצחק פריימן, שפעם סיפר לו בבוקר בשובם מהתפילה, שבלילה היו מודבקים בשכונה מודעות חריפות נגד אחד העסקנים, ועתה בבוקר הם הוסרו. נענה רבינו ואמר: טוב מאד עשו שהסירו אותם. אם הייתי רואה מודעה כזו הייתי מסיר אותה בעצמי. וכי העולם הוא הפקר שכל אחד כותב ככל העולה על רוחו?!
אברך בא לרבנו לפני חג הפסח ואמר שברצונו לפרסם הלכה, שבירר והוכיח באופן יסודי שבבדיקת חמץ יש חובה לבדוק גם בין חריצי הרצפות. רבנו הגיב שאין צורך שישמיע את כל בירורו, שהרי הלא הוא תלמיד חכם ובוודאי בירר היטב, אלא שעליו לדעת שהיות שבדיקה בין החריצים קשורה בטרחה מרובה, וההלכה קובעת שכאשר ישנה טרחה מרובה בבדיקה אין סומכים על אשה, א"כ הוא בעצמו יאלץ לבדוק בין הסדקים. והוסיף: הואיל ואתה תלמיד חכם, תצטרך למצוא את הדרך הממוצעת בין חובת הבדיקה שתארך זמן רב ובין ביטול התורה שלך!
האברך חזר לאחר כמה ימים ואמר שבבירור נוסף שבירר היטב הגיע למסקנה שלפי ההלכה אין חיוב לבדוק בין חריצי הרצפות. שוב ביקש האברך להשמיע את הבירור, כדי להיוודע אם בירר היטב. הפעם הקשיב לו רבנו, כי רצה להניח את דעתו, שיהיה סמוך ובטוח שאכן אין חיוב לבדוק בין חריצי הרצפות.
אז ישיר משה ובני ישראל
היה מספר ברגשי קודש מה ששמע פעם מהגאון רבי יחזקאל אברמסקי, שנזדמן פעם ללון לילה אחד סמוך לחדרו של רבינו החפץ חיים באיזה מקום שביקר בו, ובאמצע הלילה התפעם לשמוע קולו של הח"ח כשהוא פותח באמירת "נשמת כל חי תברך את שמך" כאשר הוא מתרגם כל תיבה ותיבה באידיש בהשתפכות הנפש ובמתיקות נפלאה.
נשאל פעם, מהו הטעם שנקבע הפסוק "אנא ד' הושיעה נא" וגו' בין פסוקי ההילול וההודאה שבנוסח ההלל (ראה אבן עזרא שם) והשיב שבמעמד זה שמודים ומהללים אנו להשי"ת על חסדיו שגמל לנו, אוזרים אנו עוז לבקש ממנו שיוסיף גם להבא להושיענו ולהצליחנו "ואמרו הושיענו" שנוכל להוסיף לשבחו ולהלל לשמו עוד ועוד.
וכשם שכאשר מודים יש להתפלל, גם כשמתפללים תמיד יש להקדים ולהודות על כל החסדים והטובות. הוי מעשה באחד מהליכותיו הקבועות לכותל, שפגש בשו"ב הירושלמי הותיק הרה"צ רבי אברהם דוד פרידמן מגבעת שאול, וסיפר לו שהוא עומד לפני ניתוח לא פשוט בליבו, ברכו רבינו ואמר לו יסוד זה "להודות ולהתפלל", "הודו לד'… ואז, ואמרו הושיענו", לימים נצרך לעבור שוב ניתוח דומה, וביקש שוב מרבינו ברכה והזכיר את היסוד שרבינו אמר לו בשעתו, נענה רבינו ואמר, אדרבה עכשיו בכפליים ״הודו לד'… ואמרו הושיענו".
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'גאון ישראל')