"ושמרו את משמרתו" (ג', ז')
למרות היותו של רבינו מגדולי המשפיעים על הישוב התורני החדש שהלך ונבנה בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השניה, עולם הישיבות וקהילות בני התורה ויראי השם מכל החוגים, הקפיד להישאר בצביונו המקורי, הירושלמי, הפנימי והחיצוני, הוא חבש שטריימל לראשו וכובע "סופר" כמו שהלכו בירושלים בימות החול, ואף הידר להתפלל במלבוש הנהוג בירושלים הנקרא חאלאט. ואף כשהיה מחוץ לביתו וחזר סמוך לזמן תפילת מנחה היה עולה לביתו להחליף מלבושו קודם התפילה. ומרגלא בפומיה שמלבוש זה הוא א יידישער מלבוש, מלבוש יהודי, שצורתו מדוקדקת שלא יהיו בו ד' כנפות וגם חוגרים אותו בחגורה. ופעם כשדיברו על רוח הטהרה שהחזו"א יצק בנדבכי הדור המתחדש של עולם התורה אחר השואה בארץ הקודש, התבטא, שחבל שלא הצליחה גם בהחדרת הלבוש הארוך לכל בני התורה בישוב החדש.
עד כמה היה ענין הלבוש בנפשו. סיפר חתנו הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג, שבמהלך השנים התברר לו שכשלקחו רבינו לחתן, היה לו חשוב שילבש שטריימל בשבתות, אלא שבעדינותו הוא לא נתן לכך אפילו רמז קל, רק שמאז שהתארס ציפה וקיווה בסתר לבו שזה יקרה. (רבי זלמן נחמיה נמנע מלעשות זאת משום כבוד אביו שלא לבש). ומספר עוד: פעם דיברתי איתו על שני מועמדים שהתמודדו לתפקיד חשוב ואמר לי בתוך הדברים, אם פלוני יוכתר, יהיה לעיר רב עם שטריימל… ראיתי כמה זה יקר בעיניו.
דוגמא נוספת, כאשר החליטו לעטרו בראשו ישיבת "קול תורה", ביקשו ממנו ראשי הישיבה שירכוש כובע חדש כראוי לראש ישיבה. כוונתם היתה שיקנה כובע אחר, לא ה"סופר" הירושלמי רחב התיתורא, אך רבינו ענה שהוא מוכן אמנם לקנות "סופר" חדש, הכי יפה שיש, אך לא לשנות ממה שהלך קודם לכן. בהקשר זה, סיפר הרה"ג רבי יוסף חיים שיינקר על בחור אחר שנבחן ל"קול תורה', והצליח מאד בבחינה, אולם רבינו לא רצה לקבלו, באומרו שהיות והבחור הולך עם חליפה ארוכה, אינו רוצה להיות הגורם שהוא יחליפנה לחליפה קצרה.
לדבר כיהודי
בנפשו היה ככל שניתן להישאר מחובר לעבר בכל מה שניתן, מסיבה זו העדיף תמיד לשוחח בשפת האידיש כשניתן היה, כמו כן, למרות שאת שיעוריו הרבים בישיבה ולבעה"ב אמר בלשון הקודש, שכן רבבות תלמידיו ומושפעיו, עמך בית ישראל, לא ידעו ברובם את שפת האידיש, ולא סבר שיש להימנע מכך, אולם בביתו שכונתו היה מדבר בשפת האידיש, כדרכם של אנשי ירושלים מהישוב הישן מדור דור. עד כדי כך היה הדבר חשוב אצלו שכאשר דיבר עם אחד מבני משפחתו והתברר לו שאינו מבין אידיש, התפלא ואמר לו שלפלא אצלו, איך אינו מתבייש מעצמו, לא לדעת אידיש, שפת היהודים.
כך מספר גם תלמידו הג"ר עובדיה שמחה יעבץ (בעל "שמועה טובה") כאשר שבתי לבקרו לאחר שעברתי מ"קול תורה" לישיבת פוניבז', שאלני, נו דו ראדטס שוין וי א איד (נו, המדבר אתה כבר כיהודי) שכן בישיבת פוניבז' השיעורים נאמרים בשפת האידיש, עניתי שאמנם אני שומע ומבין אידיש, אך עדיין לא מדבר. נענה רבינו ואמר: "נו, שומע ואינו מדבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו".
רבינו סלד מאד מביטויי הרחוב. מספר אחד מבני הבית, היה זה כאשר סיים פעם למלאות בקשה שהטיל עליו רבינו, היה זה דבר לא קל במיוחד, ובשובו הודה לו רבינו על טרחתו עבורו. הלה הגיב באדיבות המקובלת, "אין בעד מה", תגובה זו לא מצאה חן בעיני רבינו, למה אין בעד מה, הרי טרחת והתאמצת למלאות בקשתי, והיה עליך לומר לי: לעונג היה לי לעשות כן וכדומה, אך לא לומר, אין בעד מה.
כיוצא בזה, אחד מני רבים שפקדו את ביתו של רבינו בימי חול המועד ניסה מספר פעמים לקבל פניו ולא עלתה בידו, לבסוף פגשו בדרך לבית הכנסת ושח לפניו כמה פעמים ניסיתי "לתפוס" את הרב אך לא עלתה בידי, והוסיף ושאל מתי אוכל "לתפוס" את הרב. רבינו במיתרי לשונו העדינים לא קיבל את הדברים, "לתפוס אותי" אמרת, וכי פעלתי אוון למישהו שמן הראוי לתופסני על כך.
להתבונן במסורת ומנהגי האבות
בענין זה סיפר אחיינו הג"ר יחיאל מיכל שטרן (רב שכונת עזרת תורה) שבשעתו חיפש לקנות דירה לאחד מילדיו והיתה לו אפשרות לקנות בשכונת "גבעת שאול" הוותיקה או בשכונת רמות שאז החלה מתאכלסת בקהל יראי השם. הוא התייעץ עם רבינו והורה לו להעדיף את "גבעת שאול", ונימק, הישוב החדש ברמות הוא צעיר ברובו ומטבע הדברים אין שם זקנים, חשוב מאד שיהיה גם לזוג בשכנותם זקנים וותיקים, מהם ניתן ללמוד את מסורת דורות העבר.
ופעם תיאר באוזני רבי מיכל, עד כמה מנהגי העבר מכוונים ומדוקדקים, ורואים זאת אפילו באכילת המאכלים, פעולה שנראית רחוקה מקשר למסורת ומנהגים ובכל זאת ניתן ללמוד מהם את ההלכה והמנהג. למשל עוגיות ה"לקח" (לעקאך) שהיו מחלקים בקידושים ובשבתות ובבריתות, מבוססים על כך שמשקל ה"לקח" היה מכוון למידת שיעור ברכת "על המחיה", כדי למנוע מאנשים ספק, האם אכלו כשיעור או לא. מטרה נוספת היתה לאלו הנוהגים לאכול דבר שלם, גם בקידושא רבא של מזונות ידעו שיש לה שיעור חיוב "על המחיה" ולא סתם פרוסת עוגה שניתן להסתפק בשיעורה.
גם בענין מאכל ה"קוגל איטריות" הירושלמי, אמר שיסודו נבע מהרצון שלא להתחייב בקביעות סעודה משום שהוא פת הבאה בכיסנין שלדעת רוב הפוסקים באכילתה בלי מזונות אחרים, אין מתחייבים בברכת המזון. כך גם מאכל ה"גפילטע פיש" בליל שבת נועד להציל מברירת עצמות בדגים.
גם השפה והשפראך הירושלמי מלאים בענייני הלכה והנהגה, ופעם הסביר את האיחול הרגיל בין אנשי ירושלים בערב שבת אחר הצהרים, המברכים איש את רעהו ב "א גוטען ערב שבת!", מה פשר איחול זה? והסביר היות ובער"ש אחה"צ חוששים לשיטת הגרעק"א שבאמירת "א גוטען שבת" יש בו משום קידוש וממילא חשש חילול שבת, לכן משתמשים בביטוי "א גוטען ערב שבת" להנצל מזה.
"אהבתו ויראתו"
כאמור, למרות היותו של רבינו מעיין נובע ומנביע של מידות טובות נעימות ושמחה, היה תמיד תחת על מלכות שמים תמידית. מחד תמיד השרה אוירה נעימה ואף לא נמנע מלהשמיע דברי חידודים והברקות, מאידך ראו תמיד איך "שויתי ד' לנגדי תמיד" שהיה נשמר מכל משמר מליצנות וקלות ראש, וכאשר נתקל בתופעה כזו, עלה לו הדבר בבריאות ולא הבין איך אפשר לחיות בצורה כזו. פעם הוזמן למקום שרצה ללכת אליו, שהיה סבור שזה נחוץ מאד, אך היות ופעם קודמת שהיה במקום זה אוירה קלילה מידי, לא הלך לפני שבירר אצל המזמין שברור שלא תהיה שום ליצנות.
הוי מעשה שת"ח אחד שוחח עם רבינו ובדבריו אמר דבר מסויים, שאלו רבינו היכן כתוב מה אמר, ענה הלה שזה ירושלמי מפורש. לאחר זמן שאלו רבינו היכן הירושלמי שחיפשו ולא מצאו, נענה הלה שאמר את דבריו בצחוק ורק התכוון שכך נוהגים הירושלמים. רבינו כאב מאד, איך ניתן להתלוצץ כך ולומר שזה ירושלמי, ומני אותו יום הרגש הלה שחינו סר בעיני רבינו, ולמרות שכן דיבר איתו, הרגיש שהתייחס אליו בקרירות מסויימת.
פעם כשדיבר על גנות הליצנות, סיפר שפעם שמע איזה דבר ליצנות על פסוק מסויים, ומאז בכל פעם שהוא אומר פסוק זה, עולה במוחו אות ודבר ליצנות מטופש, מבלי יכולת להיפטר ממנו.
אפילו בימי הפורים הקפיד שתהיה שמחה של מצוה בטהרתה ולא בהוללות ומאד לא נחה דעתו מכמה דברים שנשתרשו בימי הפורים היוצאים מגדר שמחה של מצוה, ובפרט דברים שיש בהם חוסר דרך ארץ וזלזול בכבוד התורה, כגון חיקוי צורת דיבורם של רבני הישיבה. וסיפרו תלמידים, שמעודם לא ראו את רבינו גוער בחוזקה בתלמידיו, כי אם פעם אחת, בהבחינו בכרוז שתלו על כתלי הישיבה לקראת פורים ובסגנון לישנא ד"כל נדרי" נכתב שם בדרך היתול ושחוק "כל ליצנותא ושטותא ובדיחותא, כולם שרויים לך ומחולים לך, ואין כאן לא חטא ולא עוון" רבינו תלש את הכרוז מיד ונכנס לאולם חדר האוכל וביקש לדבר לפני התלמידים, בדבריו הסביר בכאב רב ובסערת רוח על כך שזו אינה הנהגה ראויה לבני הישיבה. ופעם התבטא על ישיבות שנגרם בהם ליצנות ובזיון התורה בפורים שצריך לסגור אותם על מנעול ובריח ביום הפורים, כזו שנאה לליצנות.
שוב הוי מעשה, תחת אחת החופות הגיש מאן דהוא את כוס הזכוכית לחתן וקרא בקול: חתן, ברעך (חתן, שבור הכוס) רבינו הגיב במתק לשון: ואס, אחתן איז א' מזיק (וכי חתן הוא מזיק) ובפנותו אל החתן אמר לו: "חתן עס איז געווען א בית המקדש, און עס איז חרוב געווארן, און א זכר למקדש ברעכט מען אגלאז, נו, בראך" (בית המקדש היה לנו וחרב בעוונינו, וזכר לכך המנהג לשבר כוס ועתה שבור).
ליצנותא ד"עם ארציות"
כמובן שכל זה לא כולל "ליצנותא דעבודה זרה" שהיא מצוה גדולה, ובבית רבינו נהגו לשורר בסעודת פורים בעסק גדול פזמון על סדר אותיות א"ב בכל מיני לשונות של יקר וגדולה למרדכי וחרפה וזלזול בהמן כגון "אורה למרדכי אלה להמן".
כמו כן בני הבית סיפרו שכאשר קרה בבית שהתגלגלה השיחה אודות "עם ארציות" ובורות, יכלו לראותו מחייך כמעט במלוא פיו ולגלג על מציאות הריקנות בידיעת התורה, משום שבמקרים רבים היא מביאה לתקלות משונות. כאשר אנשים שלא יגעו בתורה הופכים "טפל לעיקר" ו"עיקר לטפל" עד כדי גיחוך, לפעמים גם ממציאים מצוות חדשות ומושגים שאין בהם סרך הלכה.
גם אם דיברו בבית על מינים וכופרים, יחד עם זאת שהיה כואב את כאב הכפירה שהתרבתה בדורות האחרונים, היה לפעמים מקבל בהבנה את מי מבני הבית שקיים בעצמו סידור "ליצנותא דעבודה זרה על הכופרים. הוא עצמו סיפר כמה פעמים את הסיפור דלהלן: אחד מגדולי המשכילים נכנס לגאון רב איצלה פטרבורגר להראות לו את ספרו ובו שירים וסיפורים, כדרכו של אותו משכיל משורר, כמובן הוא דרך על מפתן חדרו של הרב ברמות רוחא וגאווה.
רבי איצלה בחכמתו החל לגלגל עמו שאלות בזו אחר זו. בתחילה שאלו, מה מטרת חיבור ספר כזה. השיב המשכיל כי ליצירה הספרותית יש ערך רב, לכן עמל עליה. וכי בגלל זה הינך זקוק לפרסם את הערך ברחובות קריה, הלא באפשרותך לייצר את הדבר החשוב בינך לבין עצמך – תמה. לא, הסביר הסופר, יש בספר לא רק תועלת פרטית, אלא גם תועלת ציבורית. רבי איצלה תמה איזו תועלת ציבורית יכולה להיות מסיפורים ושירים, האם הספר מסוגל להביא עזרה בריאות או בפרנסה, האם בכוחו לסייע לתושבי רוסיה הענקית בפרנסה בכבוד, במה? – יש אלפי אנשים שנהנים מהנאת קריאה! – השיב הסופר.
ואתה פשוט רוצה להיטיב עם הבריות? זו באמת כל המטרה – שאל רבה של פטרבורג והמשיך לייגע את המשכיל בשאלות כאן ולשם על המטרה והתועלת שבהוצאת ספר, עד שאותו אפיקורס הגביה את קולו, מה הרב רוצה ממני, וכי אין סיבה טובה בהוצאת ספרים מהסוג הזה והרי "אין הקב"ה מקפח שכר שיחה נאה". מששמע רבי איצלה את שם הקב"ה עולה על דל שפתיו, הצביע וקרא לעברו: הנה לזה חיכיתי, יפה מאד כך מדברים הכופרים הגדולים.
הפחד מחילול כבודו יתברך על ידו
כמה פעמים גילה למקורביו מה מטריד את מנוחתו, ועל מה הוא מרבה להתפלל: שלא יתחלל שם שמים על ידו, ופעם אחת אמר לבנו, שככל שהרגיש שמייחסים לו כבוד וחשיבות כך הוא יותר חושש מתקלה זו ומרבה להתפלל על זה.
(מתוך הספר 'גאון ישראל')