השופט מהרהר מעט: "בקשתך נוגעת ללב", הוא אומר. "אני צריך לחשוב על כך. אתה תצא מכאן אל הכלא, ואני כבר אשלח להם הוראה כזאת אם אחליט לקבל את בקשתך. אני מבטיח לחשוב על פתרון עבורך"

יוג'ין עמד על דוכן הנאשמים והשפיל את מבטו בבושה. בעוד זמן קצר יקריא השופט את גזר הדין שלו, לאחר שהורשע בלקיחת שוחד ושורה של מעשי גניבה.

מאז עמדו על דעתו היה יוג'ין איש של עשייה. תמיד הקפיד לעזור ולסייע להוריו, לחבריו ולסתם אנשים שעברו על ידו. את כל חייו הקדיש למען הזולת, אך לאחר שהתקדם בסולם הדרגות והפך לראש העיר, החל יצרו הרע מלחש על אזנו, ומפתה אותו לגנוב ולקבל שוחד.

שלושת השופטים נכנסים אל היכל בית המשפט, גלימות שחורות משתלשלות מכתפיהם, ופניהם חמורות סבר. השופטים תופסים איש איש את מקומו, ואב בית הדין מעלעל קלות בדפים שבידו לפני שפותח בהקראת גזר הדין.

עיניו של יוג'ין כבויות. אלו הם הרגעים המשפילים ביותר בחווה אי פעם. המילים המשוגרות מפיו של השופט, נוחתות עליו כמטר של אבנים כבדות ומשוננות. גזר הדין קשה מנשוא: הוא נשלח ל-20 שנות מאסר בכלא שיואנג הידוע לשמצה. זהו כלא השוכן אי שם באחד המחוזות המבודדים של המדינה, הגישה אליו אפשרית רק אחרי רכיבה ארוכה על גבי פרדות, והאסירים מוחזקים בתנאי בדידות.

"נכון שהקדשת את חייך למען הכלל" אומרים השופטים ליוג'ין, "ועל פניו היינו צריכים להקל בעונשך, אך באחרונה ניתנה הוראה להקשיח את היחס לעבריינים שפשעו במעשי שחיתות וגנבו מהקופה הציבורית. אנו נאלצים למצות עמך את הדין, ללא משוא פנים".

אב בית הדין הכה בפטיש, ונתן את האות להוצאת הנאשם מבית המשפט. ידיהם החסונות של הסוהרים כבר מחזיקות בזרועותיו של יוג'ין, מבהירות לו כי עליו להתלוות אליהם, לפני שיאלצו להשתמש באלות התלויות על חגורותיהם.

יוג'ין מרים את עיניו ונושא אותן בתחינה אל אב בית הדין. "אדוני השופט" הוא מתחנן בקול רועד, "גזר הדין שגזרת עלי, עונש מוות הוא בשבילי. התרגלי לעשות ולפעול למען הזולת. אם אשב בבידוד לא אוכל לעזור לאיש, לא אוכל לחיות כך אפילו חודש אחד. אם יש את נפשך להציל אותי, אנא הורה לסוהרים שיאפשרו לי להשתתף בפעילות כלשהי שתביא תועלת לאנשים אחרים".

השופט מהרהר מעט: "בקשתך נוגעת ללב", הוא אומר. "אני צריך לחשוב על כך. אתה תצא מכאן אל הכלא, ואני כבר אשלח להם הוראה כזאת אם אחליט לקבל את בקשתך. אני מבטיח לחשוב על פתרון עבורך".

הנאשם הודה לשופט בחום, ופנה לצאת מבית המשפט, כשהוא מלווה בידי סוהרים חסונים וחמושים.

בהגיעו לבית הכלא, מקדם את פניו המנהלת של מתקן הכליאה המבודד: "השופט שלך דיבר איתי", אמר לו. "הוא הורה לי להעביר לתוך הכלא את מטחנת הקמח של הכפר הסמוך. זהו כפר מבודד שתושביו מקבלים קמח רק מהמטחנה הזאת, וכעת הם ישמחו מאוד אם אתה תהיה זה שיסובב את הידית כל היום, כדי שהם יוכלו לפטור את עצמם מהעול הכבד הזה. גם כך פרנסתם קשה מאוד, והתרומה שלך עבורם תהיה עצומה".

יוג'ין מוכנס אל התא בו יבלה את 20 השנים הקרובות. מהחלון נשלחת פנימה זרוע מתכתית מוכתמת בכתמי חלודה. יוג'ין מביט בה, ונאנח בהקלה. אכן, שהותו בכלא לא נעימה, זהו עונש חמור מאוד עבורו, אך לפחות הוא יכול להתנחם בכך שגם במשך שהותו בכלא יוכל לסייע לאנשים עניים ומסכנים.

וכך, מדי בוקר, יוג'ין משכים קום, פוקח את עיניו וממהר לעמוד ליד הידית הענקית. הוא מסובב אותה במרץ במשך שלוש שעות, זיעה נוטפת מגופו, פניו אדומות ממאמץ, אך לבו מלא שמחה. 'בוודאי יושבים כל תושבי הכפר ותוהים מי הוא הנדיב האלמוני שטוחן עבורם קמח כל יום', הוא חושב לעצמו, פורש להפסקה בת שעה, וחוזר לסובב את הידית שלו שעות נוספות: 'כשאצא מהכלא, הם בוודאי יערכו לי קבלת פנים חמה ושמחה במיוחד אחרי 20 שנה שנתתי להם אוכל'.

**

עברו ימים, חלפו שנים, ויוג'ין מסובב את הידית בפעם האחרונה. 20 שנה הוא בילה בחדר הצר הזה. עיניו כבר ראו עלה ירוק, קרני השמש לא ליטפו את ראשו המקריח, ריח של חופש לא בא אל חוטמו. הוא עומד לצאת מהכלא, זקן ותשוש, אך מלא סיפוק וגאווה. בעיני רוחו הוא מדמיין את תושבי הכפר ממתינים לו בכיליון עיניים. ילדיהם בוודאי צועדים בסך כשלפידים בוערים בידיהם, והנערים מן הסתם הכינו ריקו מיוחד שירקדו לכבודו לצלילי תזמורת עמוסת כלי נשיפה והקשה.

הסוהרים פותחים את הדלת. פניהם חתומות. יוג'ין מחייך אליהם בסיפוק, ומלהג בהתלהבות על קבלת הפנים החגיגית הממתינה מבעד לחומות.

הוא צועד בעקבות הסוהר, צוחק כל הדרך אל החופש. בידיו צרור קטן עם פת לחם ומימייה, צידה לדרך מאת מנהל הכלא. יוג'ין לא רצה להעליב את המנהל ולכן הסכים לקחת את התרמיל. האמת היא שהוא בכלל לא זקוק לו, שכן מעבר לחומות מחכה לו קבלת פנים שלבטח תכלול גם מתנות יקרות ערך, בהן גם תופינים וחבילות מזון.

סוהר גבה קומה מבקש לראות את האישור החתום בחתימתו של מנהל הכלא, ולאחר שמוודא כי אכן מדובר כאן באסיר שסיים לרצות את עונשו, הוא שולף מכיסו צרור מפתחות כבד, ופותח את השער של החומה הגדולה המקיפה אל כל מתחם הכליאה.

נשימתו של יוג'ין נעתקה ממנו. עיניו יוצאות מחוריהן, מביטות אל עבר הדלת הנפתחת. עוד רגע והמחזה הנהדר של קבלת הפנים יקדם את פניו.

איש לא המתין לו, ליוג'ין, מעבר לגדר. רק סוהר עם פרדה לבנה מחכה לו כאן כדי לקחת אותו אל העיר השוכנת במרחק יום וחצי רכיבה. יוג'ין מאוכזב מאוד. הוא מבקש מהסוהר שייקח אותו אל הכפר הסמוך, כדי לראות את האנשים שאכלו מהקמח שלו יום יום, במשך 20 שנה, אך לא טרחו לבוא ולקבל את פניו.

הסוהר פרץ בצחוק מתגלגל. "אתה אשכרה חושב שבאמת האכלת את הרעבים?", פחחחח.

אתה היית הבדיחה של הכלא. הידית הזאת שסובבת כל היום, לא היתה מחוברת לשום מכשיר. סתם עמדת כמו גולם וסבבת אותה שעות על גבי שעות. זאת היתה המצאה של השופט שריחם עליך ורצה לתת לך הרגשה טובה. תתפלא לשמוע, שהכפר הזה שסיפרו לך עליו, לא קיים בכלל, והידית הזאת שסובבת היתה שייכת בכלל למחרשה. סתם חיברו אותה לקיר של החדר שלך, כדי שתדמיין שאתה עושה משהו טוב.

***

"אחים יקרים" מסיים הרב ביטון את דבריו. "סיפורו של יוג'ין אינו אלא משל, והנמשל נוגע לכל אחד מאתנו. כל אחד ואחד מאתנו יכול להיות כמו יוג'ין הזה, ולסובב כל החיים ידית שמאחוריה אין כלום. "אדם הולך לבית הספר, לומד, מוציא בגרויות, עושה צבא, אוניברסיטה, תואר, קריירה כסף ומשפחה, אבל הוא עלול לגלות בגיל חמישים, שישים או שבעים, שהוא בעצם לא עשה כלום. שהוא סובב ידית שאינה מחוברת לשום מכונה. שהוא סתם העביר את שנותיו במרוץ אחר כבוד וכסף שלא נתנו לו כלום.

"כל אחד צריך לחפש משמעות לחיים שלו. להתחבר לחלק הרוחני שבו, להכיר ברגשות האמתיים והנסתרים המפעמים בליבו של כל יהודי. ללבות את הניצוץ לכדי להבה בוערת. יש אנשים שמגלים את האמת ואת משמעות החיים רק בגיל מבוגר, ויש כאלו שנולדים, חיים ומתים בלי שהיתה להם משמעות בחיים.

"אני תמיד אומר לחבר'ה אצלנו במדרשה. בואו לא נחכה לגיל מבוגר, בואו לא נסובב את הידית לחינם, נתפוס את החיים בתחילתם, ונחיה אותם עם משמעות ועם תוכן טהור ורוחני".