וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. (ו', ה')
ביאור נאה, בעל מסר עמוק, על מילים אלו הנאמרות על ידי כל יהודי מידי יום, ניתן למצוא בספרו של הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל – ה'משך חכמה', אך טרם נביאנו, יש להקדים את המעשה הבא:
רבה של קהילת קודש זלוטשוב, צדיק תמים היה, מופרש מענייני העולם הזה, ואין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. למרות פרישותו מהבלי העולם הזה, הוא נשא ברמה על כתפיו את כל ענייני העיר. בני זלוטשוב העריצו מאד את רבם ורחשו לו כבוד והדר. חלקם אף היו מתפארים בצדקותו התמימה בפני בני ערים אחרות.
למעשה, אם נדייק, כמעט כולם העריצו אותו. יוצא מן הכלל היה שבתי הקצב, אשר לטעמו ראוי היה לכהן פאר ברבנות זלוטשוב דווקא רב שנון וממולח, הבקיא גם בענייני מסחר ועבודת כפיים, כזה אשר ניתן ליהנות ממנו עצה ותושיה בחיי היומיום, ולא רב אשר רק בתורתו יהגה יומם ולילה, ואין להם לבריות מה לשוחח אתו בהוויות העולם הזה.
גברא אלימא היה אותו שבתי, חיתתו מוטלת על הבריות וכל אשר יוצא מפיו ייעשה. חוסר אהדתו לרבה של העיר קבלה ביטוי בירידה לחייו ממש. שבתי עשה כל שביכולתו כדי להצר את צעדיו של הרב ולהתנכל לו. כל פסיקה שיצאה מבית מדרשו של הרב בנוגע לכשרותן של הבהמות הנשחטות, שלא מצאה חן בעיני שבתי, היוותה עילה להמשך הרדיפה וההתעללות ברב ובמשפחתו.
הרב מצידו נשא בדומיה ובאהבה את סאת סבלו, והצדיק עליו את הדין ללא כל תרעומת, אך בני משפחתו לא יכלו לסבול את ההתנכלויות החוזרות ונשנות מצידו של שבתי. מה גם, שבני העיר חששו לעורם מפני אותו אדם שפגיעתו רעה, ונמנעו בשל כך לעמוד לימינם של המשפחה. בשל כך, כאשר היה הרב נוסע מעת לעת אל הצדיק רבי משה לייב מסאסוב, היה נוהג להזכיר את צרתו לפני הצדיק. רבי משה לייב מסאסוב היה מעתיר עליו מברכותיו ומאחל לו מנוחת הנפש, מתוך שלום ושלוה, אך אלו היו בוששים לבוא. עד אותו יום שבו סוף סוף קרה הנס. הקצב עקר דירתו אל העיר ברודי, והרב ומשפחתו נשמו לרווחה. פיהם התמלא בהודיה להשי"ת שפטרם מעונשו שלזה.
חלפו שנים אחדות. רבה של זלוטשוב המשיך מפעם לפעם במסעותיו לרבו הצדיק רבי משה לייב מסאסוב. והנה, באחת מאותן שבתות, שעה שהיסב ליד שולחנו הטהור של רבו, קלטו עיניו, את דמותו של לא אחר מאשר מיודענו שבתי, אותו קצב בריון ואלים, מיסב אף הוא אצל השולחן. קושיות ותמיהות החלו להתרוצץ במוחו: "מה לאותו קצב בשולחן הטהור הזה? מה לו לגבר אלים שכמותו במחיצתו של קדוש ישראל?"
לא חלפו אלא דקות מועטות, כאשר לפתע נשמע ברמה קולו של הגבאי המכריז: "רבי שבתי דמן ברודי יגש לקבל שיריים!"
ראשו של הרב הסתחרר עליו, ראייתו נטשטשה. הוא חש כמי שעולמו חרב עליו. מזווית עיניו ראה את הכבוד והיקר המורעפים על ראשו של הקצב שנהג כלפיו בבריונות כה אלימה.
אך אם בכל זה לא היה די, המכה המשמעותית ביותר ניחתה על ראשו של הרב במוצאי שבת. מיד לאחר ההבדלה, ניגש שבתי להיפרד מהצדיק. הוא השמיע את בקשתו בקול רם שהגיע לאזני רבה של זלוטשוב, וגרם לו לחלחלה עזה. וכה היו דבריו: "זה לי שנים מספר שעקרתי מזלוטשוב לברודי", השיח באזני הצדיק, "אך אינני מוצא נחת במקומי החדש. חפץ אני, לשוב ולהשתקע בזלוטשוב כמקודם. יאציל נא לי הרבי את ברכתו שאזכה לכך בנקל!"
תפס הצדיק את ידו המושטת של הקצב בשתי ידיו, וברכו בחום שיזכה לשוב במהרה לזלוטשוב, ולהתבסס בה היטב – – –
כאן חשכו עיניו של הרב. הוא לא יכול היה לשאת יותר ולהחריש, וכאשר הגיע תורו להיכנס לחדרו של הצדיק החל להשיח בפני הצדיק את אשר על לבו בקול רוטט.
"רבי קדוש! הלא שבתי זה – הוא אותו קצב אשר הרבה למרר את חיי בהיותו יושב בזלוטשוב עירי. והנה, לא די שרבנו קרבו השבת יתר על המדה, ונהג בו בכבוד ויקר, אף גם זאת איחל לו שיזכה לשוב במהרה לזלוטשוב, ואני, אנה אני בא?" אמר בהתרגשות.
השיב לו הצדיק:
"ודאי יודע אתה, כי כל מה שנעשה בעולמו של הקב"ה – בהשגחה פרטית הוא. הכול מכוון ולכל דבר יש סיבה ותכלית. ואם יהודי פלוני מבקש לשוב לזלוטשוב, אות היא כי זלוטשוב זקוקה לו – לא פחות משנזקק הוא לה!"
רבה של זלוטשוב קיבל את דברי הצדיק, אם כי לא ירד לעומקם. הוא שב לעירו, וכעבור ימים אחדים נראתה ברחובות עגלתו של שבתי הקצב. הקצב מימש את כוונתו, ושב לעיר הולדתו. אם צל מחשבה חלפה במוחו של רב העיר כי הוא שינה את אופיו הרע, מהר מאד נוכח הרב לראות כי שבתי חזר לאורח החיים הקלוקל שהורגל בו מקודם, הכולל מעשי בריונות ותוקפנות כנגד הרב ומשפחתו.
והנה, ליל יום הכיפורים אחד, שעה שרוב בני הקהילה מכונסים היו לתפילה בבית הכנסת, התפרץ לפתע אדם לבית הכנסת בצעקה כי חבורת 'חוטפים' סובבת בעיר וחוטפת נערים יהודים לצבא. אנדרלמוסיה של ממש השתררה בבית-הכנסת. דחיפות ומהומה בעזרת-הגברים, צווחות ויללות מעזרת-הנשים.
ה'חטיפות' לצבא היו חזיון נפרץ בימים ההם. פלוגות חמושות של חיילים היו חולפות בערי ישראל, ואנשיהן חוטפים בחורים תמימים לעבודת הצבא. דמם של היהודים היה הפקר, בפרט כאשר מדובר היה ב'גיוס לצבא המלכות'. רע ומר היה גורלם של החטופים ובני משפחותיהם. גם המתי מעט ששרדו ונותרו בחיים, חיי משפחותיהם לא היו חיים, אלמנות ויתומים חיים אשר נותרים היו ללא בית אב ולא משען ומשענה.
נקל להבין, איפוא, את הפחד והחרדה העצומה שאפפה את קהל המתפללים, שעה שדלת בית הכנסת נפתחה בקול עז, ופלוגת חיילים פרצה פנימה, חוטפת מכל הבא ליד. קריאות השבר והיללות לא הניעו בלבם של החוטפים אפילו מיתר אחד. הם עסקו בשלהם בקור רוח ובאכזריות מדהימה.
לפתע התעשתו מקצת מהמתפללים, רוח של גבורה נצתה בקרבם, ותוך השמעת קול שאגה אדיר עטו עליהם באגרופים קמוצים, במוטות ובספסלים. קרב עז ניטש ברחבת בית הכנסת הגדול של זלוטשוב. ההלם והתדהמה שתפסו את החיילים, סייעו לאחדים מהמתפללים להזדרז ולחלץ את החטופים מהעגלות המשוריינות שהמתינו בחוץ. מיד לאחר מכן מיהרו כולם לברוח ולהסתתר במקומות מבטחים. החיילים לא אמנו נואש והחליטו לפרוץ בכל מחיר אל הבנין בו התבצרו המתפללים שהעזו להשיב מלחמה. בכידונים שלופים ובלהט רצח הסתערו הללו אל עבר הפתח, אלא שאז החלו לנחות על ראשיהם ספסלים, שולחנות ושאר רהיטים כבדי משקל. ששה חיילים מצאו את מותם במתקפה הזו.
מפקד הפלוגה הורה לחייליו לחדול מיד מן הקרב, ואכן, תוך דקות אחדות נסוגו במהירות מן העיר. תושביה היהודים של זלוטשוב ניצלו לעת עתה מנחת זרועם של ה'חוטפים', אך האימה בקרב הקהילה היהודית רק התגברה. החשש והחרדה מפני ידה הנוקמת של המלכות היו מוחשיים. הבריות התהלכו באותם ימים כצללים ורעדו כעלה נידף מאימת היום הבא.
והיום הבא הגיע – – –
בראש ובראשונה כלאו השלטונות את רב העיר ואת כל מנהיגי העדה וראשי הקהל. לאחר מכן, פתחו במסכת ארוכה של חקירות ודרישות בקרב כל יהודי העיר, בניסיון לחלץ את שמות הורגי ה'חוטפים'. אלו ואלו מילאו את פיהם מים וסירבו להסגיר אפילו שמו של אחד מתוקפי החיילים. היהודים מצידם הפעילו את כל כוחות השתדלנות וקשרי המלכות שעמדו לרשותם, כדי לחלץ מן הכלא את רבה של זלוטשוב, אך הוראה ישירה שהגיעה מבית המלוכה שמה לאל את כל הנסיונות.
לאחר חקירות קשות ועינויים מרים, הוציאו השלטונות גזר דין מוות על היהודים האסורים, אך הסכימו לדחות בשבוע את ביצוע גזר הדין, כדי ליתן זמן לאשמים האמיתיים לבוא ולהודות באשמתם.
מבית כלאו הצליח הרב להגניב את דעתו, דעת תורה, כי בל יהין אף לא אחד מהם, להסגיר את המעורבים בפרשה, אף לא כדי להציל את הנידונים למוות. "אין דוחין נפש מפני נפש!" נימק את הוראתו החד משמעית.
כל אותו שבוע התכנסו בני זלוטשוב בבית הכנסת והעתירו תפילה ותחנונים להסרת רוע הגזרה. היום האחרון בשבוע הגיע והמתח הרקיע שחקים. והנה לפתע נפוצה בעיר הידיעה המרעישה, כי האסורים שוחררו.
מושל העיר שבא לשחררם סיפר לראשי הקהילה, כי לפנות בוקר התייצב לפניו תושב העיר שהודה באשמה. הלה קיבל עליו את מלוא האחריות למאורעות השבת, וגילה כי הוא לבדו זה שהשליך על ה'חוטפים' את החפצים שגרמו למותם. לאחר שהודאתו נחקרה ביסודיות, דיווח המושל, הוצא האיש להורג. ההלם והתדהמה היו גדולים שבעתיים כאשר נודעה בעיר זהותו של האיש: שבתי הקצב, אשר החליט למסור נפשו להצלת הרבה נפשות מישראל.
"בודאי ראית בעיניך, כי אכן זלוטשוב היתה זקוקה לו לשבתי הקצב!" אמר רבי משה לייב מסאסוב, אחר הדברים האלה, לרבה של זלוטשוב, והוסיף: "לא כל יהודי משכיל לחיות את חייו כפי שהתורה מצווה, אך דווקא כאשר מדובר במסירות נפש של ממש, גם יהודים הרחוקים מעולמה של תורה, מגלים בקרבם כוחות בלתי רגילים המביאים אותם למסור נפשם ולמות למען הצלת חיי אחרים".
למדנו, שלהגיע לדרגה של 'למות על קידוש השם', על אף חשיבותה העצומה, לזה מסוגלים גם יהודים פשוטים, אבל לחיות חיים שלמים על פי התורה – לא כל אחד יכול. לכן אנו מוצאים פעמים רבות אנשים נחותי דרגה המוסרים נפשם על קידוש השם יתברך ואהבתו.
ומכאן לביאור הפסוק, על פי דרכו של בעל ה'משך חכמה':
כאשר יהודי מוסר את נפשו על קידוש השם, דווקא אז מתמלא לבו באהבת ה' יוקדת, שכן זהו טבעו של האדם, שכאשר עומד מולו דבר המתנגד לדרכו, בייחוד אז – מתגבר כוחו הפנימי של האדם כנגדו. מה שאין כן בחיי היומיום, בעת שמקיים הוא את מצוות ה' שאינן דורשות מאמץ נפשי מיוחד, אין הוא מקבל את אותה תשוקה והתעוררות פנימית ייחודית, ופועל הוא מתוך הרגל, מצות אנשים מלומדה.
לכך התכוון הכתוב באומרו: 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' – היינו, בדברים הנוגעים למסירות נפש תן מלוא לבך לקב"ה, אך גם 'בְכָל מְאֹדֶךָ' – גם בחיים הפשוטים, בהם אתה לא זוכה למנה גדושה של אהבת ה' פנימית, עליך להתעצם ולהתחזק באהבת ה' יוקדת בכל ענין וענין, הן בנתינת צדקה, הן בתפילה והן בכל דבר מצוה שאדם דש בעקביו.
(מתוך הספר 'ללמדך' – דברים)