"וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. ולקחו מן הדם" (יב, ו-ז)
רש"י מביא את דברי המכילתא: "היה רבי מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר (יחזקאל טז, ח) 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים', הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם ז) 'ואת ערום ועריה', ונתן להם שתי מצוות – דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם ו) 'מתבוססת בדמיך', בשני דמים".
ומוסיף רש"י: "ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה, אמר להם (פסוק כא) 'משכו וקחו לכם', משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה".
ותמוה, הרי הם היו עובדי עבודה זרה, עד שהוצרכו להוראת "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן למצוה", והם היו שקועים במ"ט שערי טומאה עד ששאלו המלאכים את הקב"ה "מה נשתנו אלו מאלו" (ויקרא רבה כג, ב), לא ראו הבדל בין עם ישראל למצרים, שהיו המקולקלים שבאומות (רש"י ויקרא יח, כז). ואיך ייתכן שבזכות שתי מצוות נגאלו?!
לא זו אף זו. מובא במדרש (שמות רבה יט, ה) שהרבה מהם לא קיבלו עליהם למול. עשה משה את הפסח והשיב בו הקב"ה רוחות מגן העדן והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום. התכנסו כל ישראל אצל משה ואמרו: בבקשה ממך, האכילנו מפסחך, שנפשנו יוצא מן הריח. אמר להם: אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים. מיד נתנו עצמם ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה, והקב"ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו. שנאמר: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי".
נמצא שגם את אותן שתי מצוות הם קיימו שלא לשמן, אלא מלו כדי לאכול הפסח, ואכלוהו מפני ניחוחות גן העדן! ואיך ייתכן ששתי מצוות אלו זיכו אותם בגאולה?!
העניין יבואר על פי מעשה:
במלחמת העולם השניה היתה אנגליה נתונה תחת מתקפת "בליץ" קשה מצד הכוחות הגרמניים. גלים גלים של מטוסים גרמניים תקפו את שמי לונדון ללא הרף וזרעו בה הרס וחורבן. במשך שעות היום הגנו התותחים והוזנקו מטוסים בריטיים כדי להתמודד מול מטוסי האויב, אך בלילה היתה שליטתם מוחלטת. כצעד של התגוננות, הוכרז על האפלה מוחלטת ברחבי לונדון, כדי שמטוסי האויב לא יראו את אשר לפניהם, וכך ייאלצו לפעול באופן עיור ואקראי ולא יוכלו למקד את התקפותיהם לעבר יעדים חשובים.
באחד הלילות הילך אדם בחוצות לונדון, גישש את דרכו. העלטה היתה מוחלטת. פנסי הרחוב היו כבויים, הבתים מואפלים, אין קרן אור. לפתע נשמע קול טרטור מנועים, מטוסי האויב באים. כעבור רגע נשמעו רעמי ההפצצות וקריסת הבתים. לבו של אותו אדם הלם בפראות ונשימותיו קצרו. הוא ביקש להירגע. מישש בכיסו, הוציא חפיסה ושלף סיגריה. הוא תקע את הסיגריה בפיו, הצית גפרור וחיפהו בידיו, הדליק את הסיגריה וינק את העשן בשקיקה. לפתע צץ לידו פקח, הורהו לכבות את הסיגריה והובילו למעצר.
לילה נורא עבר עליו, ולמחרת הובא למשפט. כששמע את סכום הקנס שהושת עליו, התקומם: "מה עשיתי?! בסך הכל הצתתי גפרור זעיר!"
"בר-מזל אתה שחייך ניצלו", אמר לו השופט. "הגפרור שלך הזעיק את המטוסים, הוא שימש עבורם כאיתות של מגדלור בלב ים חשוך! מיד לאחר שנאסרת מיקדו המטוסים את התקפותיהם באזור, הרחוב כולו נמחה מעל פני האדמה!"
תמה האיש: "מה ההשוואה בין זרקור המגדלור לבין גפרור זעיר!"
הסבירו לו: "בעלטה מוחלטת הגפרור מאיר וזוהר במיוחד!"
וזו גם התשובה לשאלה, איך יתכן שבמצבם השפל של ישראל שתי מצוות יוציאו אותם ממצרים. אכן כן! דוקא בעלטת מ"ט שערי טומאה, בחשכת העבודה הזרה ואפלת "נהיה כמצרים" (שמות רבה א, ח), זוהרות שתי המצוות באור יקרות ומסוגלות לחלץ מאפלה לאור גדול!
כמה חיזוק יש בכך עבורנו. דוקא בשפל מצבנו, בחשכת הגלות, כל מצוה מאירה וזוהרת לפני ה' יתברך!
(רבי אהרן טויסיג שליט"א – נאה דורש שמות)