"והגדת לבנך ביום ההוא" (י"ג, ח')
"רבע מיליארד מתושבי אירופה נספו במגפה!", כך בערך היתה כותרת העיתון, אם יצא בכלל עיתון, באירופה של לפני 700 שנה.
המגפה, המכונה 'המוות השחור', קטפה את חייהם של יותר משליש מתושבי אירופה, בתקופה ההיא התגוררו ביבשת הרבה פחות תושבים מאשר היום, אך ביחס למספרים של היום, מדובר ברבע מיליארד תושבים! קטסטרופה בלתי נתפסת. לכל הדעות.
ומי אשם? היהודים כמובן. הם שהרעילו את בארות המים וגרמו לתמותה ההמונית, והא ראיה: אם אצל הגויים מתו מעל שליש מהאוכלוסייה, הרי אצל היהודים מתו הרבה הרבה פחות, הוי אומר שהם הרעילו את הבארות, גרמו למגפה, על מנת להשתלט על היבשת, והעולם.
לפני 700 שנה, כמו לפני 80 שנה, ניצבה גרמניה בראש, כמובילת האנטישמיות העולמית. יהודים עונו ונאלצו 'להודות' באשמה, וכן על זה הדרך. קהילות חרבו בזו אחר זו בגרמניה, בצרפת, בשווייץ, ואף עד ספרד הגיעו הרדיפות. יהודים רבים נמלטו ממערב אירופה למזרחה, שם שדד מצב יותר טוב וכך חוזקו מאוד הקהילות שם.
*
לכשנתבונן – מעמיק בעל ה'חגים וזמנים' – הרי מדובר בגילוי עצום של השגחה פרטית. גויים נופלים חלל בהמוניהם, אין בית אשר אין שם מת, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. אז איך ייתכן שדווקא הנס הנפלא הזה – שיהודים רבים ניצלו ממגפת 'המוות השחור' – דווקא זה מה שגרם להמוני הגויים להתנפל על הניצולים היהודים ולהמיתם במיתות משונות?!
שאלה זו כבר נשאלה בשעתו, בשעת התרחשות הדברים, והשיבו מגדולי אותו הדור כך: היו אז מתחכמים בעיניהם, שהסבירו שאין לראות בהצלת ישראל משום נס, אלא שיש ליהודים גן מסוים (כמובן שאז עדיין לא השתמשו במילה גן) שמגן עליהם מפגיעת אותה מגפה. ומכיוון שמתחכמים 'להסביר' שמדובר בעניין טבעי, ולא בגילוי מיוחד של השגחה, ממילא מאבדים את הזכות ליהנות מתוצאות אותו הנס – ושוב הופיע המוות בדרך אחרת!
כלומר: אי ההכרה בנס – מאבדת את הזכות ליהנות מהנס!
*
ומן ההיסטוריה הרחוקה נדלג להיסטוריה הקרובה. שח המגיד הירושלמי הגה"צ רבי שבתי יודלביץ זצוק"ל:
לאחר מלחמת ששת הימים בא אלי איזה חבר'המן, חייל: "רבי שבתי, אני רוצה שתדבר קצת לחיילים – תחזק אותם ביראת שמים".
"תעזבני לנפשי" ניסיתי להתחמק, אך ללא הועיל. הוא שיגר בקשות רבות. בסופו של יום נתתי את הסכמתי. בדרכי לבסיס הצבאי הרהרתי לעצמי, כי סביר שיתאספו כמה עשרות חיילים בלבד. אך הנה כאשר נכנסתי למקום חטפתי הלם; אלפי חיילים!
הם ישבו והמתינו לבושים במדיהם, עם ה'פלאפל' על הכתף וכו', תתארו לעצמכם שהיתה זו תקופה של גאווה צבאית. זה היה אז ערך-מקודש בעל הערצה עצומה. כמעט חזרתי לאחורי – אך לא היתה לי ברירה.
התיישבתי במקום המוכן לי, כמובן שהייתי טרוד במחשבות לקראת דרשתי, אלא שבד בבד גם האזנתי בחצי אוזן לנאומו של מפקד בכיר מראשי הצבא. הוא דיבר בזחיחות דעת על עניינים צבאיים שונים. כך שהוא נתן לי זמן להכנת הדרשה. לפתע, לקראת סיום נאומו, נעמד לו המפקד בגו זקוף שתק שתיקה קצרה, הגביה את ידו, פנה אלי ואמר:
"מי לא יודע כי חיל-האוויר היה שותף מלא לניצחון האחרון של המלחמה, הם הרי התקדמו בכל החזיתות. חיל-ההנדסה נרתמו גם הם בתחומים אחראיים ביותר. חיל-רגלים מסרו את נפשם וקידמו את הצלחת המערכה. בקיצור, הניצחון הגדול הגיע בתרומתם של חיילנו ביבשה, באוויר ובים".
"והנה חיילים נכבדים" – סיים בארסיות – "הגיע לכאן רב מירושלים. אולי ממש ממאה שערים או מישיבה אחרת, להציג לפניכם את מספר האחוזים שבחורי הישיבות תרמו לניצחון"…
האלפים מחו כף בעוז ונאומו הסתיים: "בבקשה כבוד הרב", הכריז בציניות, ושוב מחיאות כפיים.
עליתי על הבמה, פתחתי בדברים – כאשר אני רותח בפנימיותי:
"חבר'ה, חיילים נכבדים, נשאלה כאן שאלה. מה תרמנו לניצחון? כמה אחוזים העניקו בני הישיבות לניצחון? אפתח את דבריי בתשובה קצרה לגופו של עניין, אח"כ נעסוק בנושאים אחרים. כפי הידוע לי ולכם, התחזית הכללית של מפקדי הצבא היתה, שאנו עומדים בפתחה של מלחמה עגומה. לפני פתיחת המלחמה דיברו על כשישים אלף הרוגים רח"ל, עד כדי כך שהוחלט להקצות את גינות העיר הגדולות בכמה ערים לקבורה ארעית בעיצומה של המלחמה.
"בכמות כזו של הרוגים, שלא תבוא, מי היה עוסק בקבורתם? בחורי הישיבות. הם אלה שהיו מתגייסים לקבורתם כ'חברה-קדישא' המוסרים נפשם למצווה קדושה זו. ואז, כמובן, שהמפקד הנכבד הנואם, היה אומר שתרמנו רבות למערכה, אבל, חיילים נכבדים, הקב"ה לא רצה שנתבטל מתורתנו! הוכרז בפמליה של מעלה כי מוותרים על אותם שישים אלף הרוגים, וזכות לימוד התורה תגן עליהם.
"אם-כן, אני מודיע בזאת מעל הבמה. כי אנו, בני הישיבות, תרמנו שישים אלף אנשים, כמו כן תרמנו את גני העיר בתל אביב ובירושלים… במקום קברים ארעיים ישנן גינות עם דשא ירוק, קומו על רגליכם והודו להקב"ה!".
מחיאות כפיים רמות נשמעו באולם. לא שבתי למקומי, אלא החלטתי 'לתת להם בשיניים' – 'הכהה את שיניו', שיבינו מעט כי עם גאווה של 'כוחי ועוצם ידי' אפשר לאבד את הניסים. וכי הצבא ניצח?! הרי במלחמת ששת-הימים התרחשו נסים משונים שאין לתאר – מה יש בכלל להתגאות?!
*
עד כאן מדברי רבי שבתי ('להגיד', חומש המגידים ח"ב עמ' 115) שניבא וידע מה ניבא: חלפו עוד כמה שנים, פרצה מלחמת יום הכיפורים, שהותירה את הצבא עם אלפי הרוגים ואת העם עם צלקות שלא התאחו עד היום הזה. מי יודע, אם היו יודעים להודות על הניסים כפי שצריך, היו המאורעות הבאים נחסכים מאיתנו!
ולכן, כאשר אנו מודים על הנסים, איננו מודים רק על הניסים שהתרחשו בעבר אלא בכך מייצרים – במו ידינו והודאתנו – את הניסים של העתיד!
(הרב רפאל ברנזון, יתד נאמן פסח תשפ"ב)