אמרו בעלי המוסר: הרוצה לעמוד על טיבו של אדם פנימיותו ומידותיו, יתבונן ביחסיו לקרובים אליו ביותר ולשוהים במחיצתו; אשתו ובני ביתו. בחוג משפחתו וסביבתו הקרובה מתגלה אופיו האמיתי של אדם.
ואם מידותיו של רבי משה היו זוהרות, הרי שבתוך הבית זהרו הן שבעתיים.
משנות צעירותו ועד סוף ימיו אף אחד מבני המשפחה לא זוכר ולו פעם אחת! שהאבא הרים את טון הדיבור בבית. אם אחד מבני הבית היה מגביה את הקול היה האב ניגש אליו בשלוה ומעיר לו בעדינות "דברי חכמים בנחת נשמעים".
האוירה בבית היתה מכובדת והדורה והילדים חשו כלפיו דרך-ארץ, ולא העזו להמרות את פיו.
"את החינוך הטוב ביותר בבית", שח אחד מבני הבית, "העניק אבא זצ"ל בהנהגה שלו. תמיד שמר על נכבדות בבית, על השראת השכינה בו. לא זכור לי מאז שנולדתי, ולו פעם אחת, שהרים את טון הדיבור בבית. תמיד נותר באותה מנוחת הנפש, אותה שמחה, אותה איפוק נשיאותי ומכובד. היינו מכבדים את ההורים, אבל זה הגיע בטבעיות. הם היו אבא ואמא שידעו להחזיק את הבית בנכבדות. בתור ילדים, אם היינו מרימים את טון הדיבור הוא היה מעיר 'דברי חכמים בנחת נשמעים'!"…
אירע שאחד הילדים דיבר באופן שאיננו מספיק מכובד. אבא לא צעק, אלא אמר לו: "אתה נזכר כשהיינו ילדים בחיידר בפרשבורג וישבתי לידך?!". מיד הילד הבין את יחסי הכוחות. היה איזה ויכוח ואחד הילדים ההין 'לחלוק' על אבא. שם רבי משה את היד על המצח ובהבעת פנים רצינית אמר: "תזכיר לי איך כתוב בפסוק כבד את בנך"… הכל התנהל בחכמה ובדעת; חכמה שנבעה מיראת -שמים, כנאמר במשלי (ט, י): "תחילת חכמה היא יראת השם".
חינוך בנחת ובנעימות
הבית ספוג היה ברוח של יראת-שמים וזהירות על קלה כחמורה, מה שהכריח גם אווירה של רצינות וכובד-ראש, אולם לא מתוך כעס, מרירות או עצבות חלילה. כשהיה צורך להגיב למשובת-ילדות שחצתה את גבול הטעם הטוב, היה רבי משה יודע להעמיד סבר פנים חמורות ואף להכות, אולם לא מתוך כעס וסערה, אלא בשלוות-נפש ורוגע.
את הילדים חינך לתפילה בדרך נעימה ובלי שום לחץ. היה אומר בסבר פנים רגוע: "צדיק, עכשיו שמונה-עשרה"… או שדפק קלות על הגב בקצות אצבעותיו. היה טוען בתוקף שאם ילד משחק קצת בחוץ ומתפלל קצת, אך מתוך אווירה טובה – כשיגדל לא תהיה לו בעיה למצוא טעם בתפילה. אך ילד שבילדותו ננזף ונלחץ באופן קבוע להתפלל, יִקשה עליו בבגרותו להתחבר לעבודת התפילה.
כל הערה היתה מלווה במילה טובה. היה תמיד חוזר על משפט המיוחס לאחד הגדולים: "הכל אתה יכול לומר, אבל תחשוב איך לומר". היה לו חוש הומור. אמנם מאד נזהר מליצנות, אבל תמיד היה זורק מילה מבדחת.
ופעם כשרבו הבנים עם הבנות ריב קל ניגש בבדיחותא ואמר: "מעניין, אני פעם לא רבתי עם אחיותיי" [לא היו לו אחיות]…
פעם דיברו הילדים בבית מענייני פוליטיקה. רבי משה אמר להם: 'יש לנו חצר כל כך גדולה; שם תוכלו לדבר כל מה שאני לא רוצה לשמוע'…
"בעת שלמדתי בישיבת רוז'ין לצעירים בבני-ברק", מספר הבן, ערכו 'מבחן אמריקאי' שבסיומו היה אמור אבא לדבר לפני בני הישיבה. למרות שלא הצלחתי להגיע לציון גבוה כל-כך, אבא נישק אותי ודיבר אלי בחיבה. התרגשתי מאד שבמקום לנזוף בי, עודדני מאד. שמחת-הלב שהדבר נתן לי חיזקה אותי בלימודי מכאן ולהבא".
היו בו ברבי משה הנימוס וההדר של בני דורו, שכבר אינם אופייניים כל כך לצעירי דורנו. אחד הבנים סיפר: היינו פעם בביתה של משפחה אמידה שהחזיקה כלי כסף נאים במיוחד. שאבתי הנאה מהתבוננות באותם כלים. אבא העיר לי בלחש שבבית אחרים לא מסתכלים על דברים אישיים.
היו לרבי משה קביעויות ללימוד עם הנכדים. ממרומי גילו היה משכיל לרדת לרמתו של ילד קטן ולדבר אליו בשפתו. היה מתחבב עליהם עד שלא חשו במחיצתו בכבדות כל-שהיא. אחד הנכדים, רבי אשר קובלסקי שליט"א, סיפר שבאחת הפעמים כשהתיישב ללמוד עם סבא בהיותו בכיתה ה', אמר לו סבא: "אני לומד כעת בכיתה ג', ואני רוצה שאתה תלמד אותי".
לנכד אחר, רבי חיים זמורה שליט"א, העניק רבי משה ספר על לימוד משותף. ובהקדשה לא כתב לו כנהוג: "מאת סבא טורק", אלא: "מאת החברותא!"
רבי משה עקב אחרי הנכדים והיה מדרבן אותם על ידי מבצעים אישיים. לנכד אחד ערך 'מבצע' לקימה בזמן. לנכד אחר הבטיח שאם ידבר במשך תקופה עם מגיד-השיעור בלימוד, יקבל במתנה מכשיר 'טייפ'. במשפחת שלזינגר היתה קביעות אחת-לשנה להוציא חוברת דברי תורה לעילוי נשמת הסבא הצדיק רבי דוד שלזינגר זצ"ל. באחת השנים שיגר רבי משה מתנה למי מהנכדים שטרח לכתוב ולשלוח דברי תורה לחוברת. בהזדמנות אחרת שלח לנכדים ספר הנועד לכתיבת חידושי תורה ורשם על גבו: "מי שמחזירו מלא, מקבל עוד אחד".
הנכדים צברו חוויות-לימוד עם סבא. בקטנותם למדו עמו חומש ורש"י. הוא ידע את פירוש רש"י על התורה בעל פה ואף את לעזי רש"י, וכשהיה לומד עם נכדים היה מתקנם, גם כשלא ראה בעיניו. כשבגרו יותר גם למדו עמו גמרא ומפרשים. אחד הנכדים נזכר שלמדו בצוותא מהרש"א ואמר לסבא שהמהרש"א קשה. רבי משה עצר ואמר לו: "המהרש"א לא יכול להיות קשה. יכול להיות שלך קשה להבין אותו. אבל אם תחזור שוב-ושוב על דבריו תוכל להבין אותו".
רבי משה היה מקור בלתי-אכזב של שמועות וסיפורים, עובדות והנהגות מרתקות. ברבים מהם היה נוכח בעצמו, ואחרים שמע ממקורות מהימנים. היה מספר לנכדים בלהט של יראת-שמים ומחבר את השומעים להיסטוריה היהודית. אולם תמיד היתה בפיו ההדגשה כי אין 'סיפור המעשה' עיקר אלא המעשה!
הוא היה אומר בחיוך: "לכל זוג מכנסיים פשוטים שנתפרו על ידי חייט יש כיס קטן סמוך לחגורה שמיועד לכסף קטן. לאחרונה הפסיקו להשתמש בכיס הזה לצורך אכסון של כסף. אם כן עבור מהו מיועד? מטרתו לאכסן בו סיפור קטן לשעת הצורך, כזה שתוכל לשלוף אותו בקלות"… המסר הוא, שאדם צריך תמיד שיהיה לו באמתחתו משהו 'טוב' לומר. ניתן להסתייע בזה בכל מיני מקרים; כשפוגש מישהו ורוצה לנהל איתו שיחה ידידותית, כשרוצה להעלות חיוך על פנים של מישהו, כשיש צורך להפיג מתח בין ניצים וכדומה.
אל הבטלה התייחס רבי משה כאל אם כל חטאת ותמיד זירז את הנכדים לניצול הזמן והתרחקות מבטלה. לנכדים, בהיותם קטנים לימים, הטיף שאם אין להם כח ללמוד לפחות שיאמרו תהלים. ואם אין להם כח לתהלים יקראו לכל הפחות סיפורי צדיקים… העיקר שלא ישתעממו ושלא יתעסקו בדברים חיצוניים.
(מתוך הספר 'לדמותו של מחנך')