הרב עמרם בינעט
"וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ"
מספרים על הרבי הקדוש רבי אורי מסטרעליסק זיע"א, המכונה 'השרף מסטרעליסק', שהיה נוהג להתלהב מאוד בעבודת התפילה, והיה זועק בתפילה בכל כוחו ומתנועע בחוזקה, וכך נהגו אחריו גם תלמידיו וחסידיו.
פעם הגיע לחצר הקודש בסטרעליסק יהודי 'יקה' מגרמניה. הוא היה לבוש באופן מוקפד, שפתו רהוטה וכל הליכתו אומרת כבוד, בהתאם לחינוך שקיבל בארץ מולדתו.
שמעו של השרף מסטרליסק הגיע אליו, והוא החליט לבוא ולתהות על קנקנו. שהה יום ויומיים בחצר הקודש של ה'שרף', וגם הסתובב בביתו של הרבי.
אחרי כמה ימים שאלה אותו הרבנית, מה דעתו על ההתנהלות בחצר הקודש, מה הוא חושב על בעלה ועל תלמידיו.
אמר לה האורח הנכבד שהוא מאוד נהנה כאן. הוא רואה שבאמת מדובר ביהודים יראים ושלמים שכל חפצם ומגמתם לעבוד את הבורא באמת ובתמים, אבל יש משהו אחד שהוא לא מבין…
"למה הם צועקים בתפילה?", הוא תהה בקול, "הקב"ה לא ישמע אותם ח"ו אם הם יבקשו יפה? למה מיד לצעוק ולצרוח? זה לא מנומס לדבר ככה לאנשים, על אחת כמה וכמה למלך מלכי המלכים…".
ענתה לו הרבנית: "מה זאת אומרת למה הם צועקים, כי הזעקה יוצאת מהלב שלהם. הם מתרגשים בתפילה, הם מתפללים מכל הלב. כשהם מרגישים שהם רחוקים מהקב"ה, כואב להם הלב, הם רוצים להתקרב אליו. בגלל זה הם צועקים, כי הלב שלהם בוער מאהבה לקב"ה".
אבל האורח לא קיבל את התשובה. "עדיין", הוא אמר, "גם כשהלב בוער, זאת לא סיבה להשתולל. אפשר לדבר יפה ובנחת, לא צריכים לצעוק".
בתוך כך הלכה והתקרבה שבת המלכה. האורח פנה לעיסוקיו, ואיפשר לרבנית להשלים את ההכנות שלה לשבת. לפני ששקעה החמה הוא אף נתן למישהו שם את צרור כספו כדי שישימו אותו במקום בטוח, עד לאחר השבת.
שבת בסטרעליסק… כמובן שהתפילות היו בקול רעש גדול, בית הכנסת רעש וגעש, והאורח מגרמניה הסתכל מהצד ולא הבין על מה המהומה… הוא נהנה מדברי התורה שנאמרו בסעודה, מהשירה הסוחפת, מהאווירה המיוחדת, רק הצעקות הפריעו לו להתחבר למקום. הוא בא מתרבות שונה לחלוטין.
כשיצאה השבת, הגיע האורח כדי לאסוף את צרור כספו שהפקיד, אבל הרבנית לא הבינה על מה הוא מדבר.
"איזה כסף?", היא שאלה, והאורח השיב: "הכסף שהנחתי כאן לפני שבת! בתוך הצרור הסגור".
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר", היא אמרה, "אולי אני אבדוק בהמשך למי נתת, אבל כרגע לא ידוע לי בכלל שהפקדת כסף".
האורח התחיל להילחץ. מה זאת אומרת? מחשבה קלה של חשד חלפה בראשו. האם ייתכן חלילה ש…
"רבנית!", הוא אמר בקול תקיף ובטוח, "אני נכנסתי לכאן ביום שישי לפני השקיעה, נתתי לכם צרור עם כסף, לקחתם אותו והבטחתם לי שתחביאו אותו במקום טוב, ושבמוצאי שבת אני יכול לבוא מיד לקחת את הכסף! אני מבקש שתביאו לי את הכסף עכשיו!".
האורח כעס והחל לצעוק: "הייתכן, כל כספי נגנב ממני במרמה והונאה. איזה מן מקום זה, כך אתם מתנהגים? גונבים את כספם של האורחים שלכם?".
השיבה לו הרבנית: "אמור נא אורח נכבד, למה אתה צועק? אתה יכול לומר את אותם הדברים בצורה מתורבתת ובדיבור רגוע. אין צורך לצעוק!".
נענה האורח ואמר: "איך אפשר שלא לצעוק. הרי גנבו לי את כל כספי, הלב שלי בוער מזעם וכאב!".
אמרה לו: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! כשכואב, צועקים! כשהלב בוער, צועקים!!!".
הכסף כמובן, נמצא בסוף, והושב לבעליו.
זה מה שכתוב בפרשה שלנו. בני ישראל היו במצרים, הם סבלו שם סבל רב. כתוצאה מהסבל הם נאנחו, אבל כשהסבל הגיע למצב שהם כבר לא יכלו עוד להכיל אותו, הם עברו ל"ויזעקו", וממילא "ותעל שוועתם אל האלוקים".
כי הזעקה, היא מה שמוציא החוצה את הפנימיות של הלב. לא בגלל שהקב"ה שומע את הצעקה טוב יותר, זה לא בגלל הגובה של הווליום, אלא בגלל שהיא מגיעה ממקום עמוק יותר בלב!
**
פעם בא יהודי אל הרה"ק רבי יישכר דב מבעלזא זיע"א, ובפיו בקשה: הוא רוצה שהרבי יברך אותו שיזכה לבנים טובים, תלמידי חכמים בעלי מידות טובות, יראים ושלמים.
השיב לו הרבי, "למה אתה צריך את הברכה שלי לעניין הזה? אני אתן לך סגולה נפלאה שאם תעשה אותה, יש סיכוי גדול מאוד שתזכה לכך".
הטה היהודי את אוזנו, וביקש לשמוע מה היא הסגולה שמציע הרבי לעשות.
הרבי מצדו השיב תשובה חתומה וסתומה: "אתה צריך לשטוף את הפנים שלך כל יום במים רותחים, ועל ידי כך תזכה לבנים צדיקים…".
האיש חשב שהוא לא שמע טוב: "מה זאת אומרת? לקחת מים רותחים מהקומקום ולשטוף את הפנים? אני עלול לקבל כוויה. אפשר גם עם מים פושרים, או שזה צריך להיות ממש רותח?".
ענה לו הרבי במתק לשונו: "לא התכוונתי למים רגילים, התכוונתי למים מלוחים. דמעות! אתה צריך לשטוף את הפנים של כל יום עם דמעות רותחות, שיתגלגלו על לחייך ויזלגו מעיניך בזו אחר זו בתפילה כנה ואמיתית מעומק הלב, להתחנן לפני בורא העולמים שיזכה אותך בבנים תלמידי חכמים יראים ושלמים. אין בזה קיצורי דרך, להתפלל, לצעוק מהלב, להרטיב את הפנים בדמעות רותחות. רק כך אפשר לזכות לבנים טובים וצדיקים".
מספרים שפעם נכנס מישהו לבית הכנסת שבו התפלל הגאון רבי אל'ה לופיאן זצ"ל. לאחר התפילה שאלו את האורח, "נו.. מה ראית בבית הכנסת?"
השיב המבקר ואמר: "ראיתי אנשים רבים שמתנדנדים ואחד שמדבר".
כל האנשים בבית הכנסת התפללו, התנועעו בתפילה והשתדלו לכוון. אבל ר' אלה לא 'התפלל', הוא דיבר! הוא ניהל שיחה עם הקב"ה. שיבח, רומם, קילס, הודה מעומק הלב על כל הטובות, ולאחר מכן שטח בפניו את בקשותיו הבאות מעומק הלב, זה היה נראה שהוא מדבר עם מישהו שנמצא לפניו, כי כך הוא באמת הרגיש.
למה באמת היה נראה רבי אליהו ככה? כי הוא עבד את ה' מהלב שלו, עם כל כח הרצון. זה לא היה משהו חיצוני אצלו. כאב לו הלב על כך שהוא לא מספיק קרוב לקב"ה, הלב שלו בער מהמחשבה שהוא עלול להתרחק חלילה.
מספרים שפעם צעד רבי אל'ה יחד עם הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, ברחובה של עיר בעצם יום השבת. רבי אל'ה נאנח בכל פעם שראה מכונית שנוסעת בשבת, אנחה עמוקה. זה כאב לו, הוא התקשה להכיל את הדבר הנורא הזה.
והנה נעצרת לידם מכונית, והנהג פותח את החלו ומבקש שיעזור לו ויכוונו אותו איך מגיעים לרח' יפו.
רבי אלה שמע את השאלה והחוויר. הוא פרץ בבכי על מצבו של היהודי הזה, שלא עלינו הגיע לכדי חילול שבת.
כשראה הנהג את הבכי המזעזע של רבי אל'ה הוא יצא מהמכונית, והצהיר שהוא מפסיק לחלל שבת. "אמא שלי צועקת עלי כבר שנים רבות שאשמור שבת", הוא אמר, "אבל היא אף פעם לא בכתה בגלל זה. כאן אני רואה יהודי שאוהב אותי אהבת נפש ובוכה, אני יודע שזה באמת אכפת לו ושהוא באמת דואג לי, ולכן אני מקבל את התוכחה שלא נאמרה, ומקבל על עצמי להימנע מכאן ולהבא מחילול שבת".
**
למעשה, מי שרוצה לחנך את הילדים שלו בחינוך אמתי ואיכותי, זאת הדרך! לעשות את הדברים מהלב, לשדר לילד שזה מה שחשוב בחיים יותר מכל דבר אחר.
איך עושים את זה? האמת שאין לי פתרונות קסם. צריכים פשוט להתחבר, כל אחד ואחד צריך להתחבר בעצמו, ועל ידי זה להשפיע על הילדים שלו ועל הסובבים האחרים.
אנחנו אומרים בתפילות השבת: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי".
יש כאן למעשה שלוש דרגות של אנשים, והאופן בו הם חווים את השבת שלהם. יש 'שומרי שבת'. יהודים טובים שנמנעים מחילול שבת. במקום ללכת לעבודה, הוא יושב בבית, במקום להדליק ולכבות את האור, הוא מכוון שעון שבת. את האוכל הוא מבשל מראש, ומניח על הפלטה. שומר שבת!
יש דרגה יותר גבוהה. אנשים שהם במצב של 'קוראי עונג'. דואגים לכבד את השבת בכסות נאה ובמאכלים ערבים, פורסים על השולחן מפה יפה, משקיעים בעריכה מכבדת ומייצרים בבית אווירה שבתית נעימה ונחמדה, במיוחד לכבוד יום השבת.
אבל יש דרגה שלישית וגבוהה יותר משתי הדרגות הקודמות: אלו אנשים שהם לא רק 'שומרי שבת', הם לא רק 'קוראי עונג', אלא הם בדרגה של 'עם מקדשי שביעי'. הם מקדשים את השבת, הם לא קוראים עיתונים בשבת, נמנעים משיחות מיותרות בשבת, יום השבת שלהם מוקדש לתורה ולתפילה, למחשבות של עבודת ה', הם לומדים תורה בשקידה, יושבים עם הילדים ולומדים איתם, אומרים תהילים, משתדלים להכניס בשבת שלהם יותר ויותר קדושה, כל אחד לפי יכולתו ודרגתו והמצב המשפחתי שלו והקהילה שבה הוא חבר ואליה הוא משתייך.
יש לי חבר 'בעלבת', הוא לא אברך כולל ולא מגיד שיעור או איש תורני באופן מיוחד. אבל הוא קיבל על עצמו קבלה מאוד מעניינת. מדי שבוע, בשבת קודש הוא חוזר על כל שבעת דפי הגמרא שלמד בשבוע האחרון במסגרת 'הדף היומי'.
זה מתחיל קצת לפני שבת, הוא בא לבית הכנסת חצי שעה לפני קבלת שבת, חוזר על דף אחד פחות או יותר. כשהוא חוזר הביתה מתפילת ליל שבת, בזמן שאשתו והבנות מסדרות את הסלטים ומכינות את צרכי הסעודה, הוא לומד עוד עמוד. אחרי הסעודה הוא הולך לבית הכנסת ולומד, בשבת בבוקר לפני התפילה… הוא לומד! בשבת בבוקר אחרי התפילה, הוא גם לומד קצת לפני שהוא הולך הביתה, ובבית הוא לומד עד שמכינים את הסלטים וכו', וגם לפני מנחה הוא לומד, ואם הוא לא הספיק לחזור על כל שבעת הדפים, הוא עושה השלמות במוצאי שבת…
סיפר לי החבר הזה, שכל השבת שלו נראית אחרת. זה לא אותו בנאדם! הראש שלו שקוע בלימוד. הוא איש פשוט, אדם רגיל ושגרתי, עובד בעבודה רגילה, אין לו שום משרה תורנית או מעמד תורני, אבל השבת שלו נראית כמו שצריכה שבת להיראות. זה נקרא 'מקדשי שביעי'.
כמובן שצריכים ללמוד על חשיבות השבת, להקדיש זמן ללימוד הלכות שבת, להתעסק עם השבת. להיות מונחים בנושא הזה של שבת, כי הבעל שם טוב הקדוש אומר, שבמקום שבו מחשבותיו של האדם נתונות, שם הוא נמצא. צריכים להיות בתוך השבת כל ימות השבוע.
מי שזוכה להתגעגע לשבת ולשמוח בכניסתה שמחה אמתית, עד שפניו קורנות מאושר, הוא נכלל בגדר של 'עם מקדשי שביעי', ויהודי כזה, לא צריך לדבר הרבה בבית שלו. הילדים שלו סופגים את השבת שלו, והחינוך הזה מוטבע בדם שלהם.
השבת צועקת מתוך הלב שלו, כי הלב שלו בוער בגעגוע ושמחה לכבוד יום השבת.