כשזקני הגה"ח רבי ישראל יצחק פומרנץ זצ"ל שהה במדינת רוסיה בתחילת מלחמת העולם השניה, הוא ניסה לברוח משם אל מדינת ליטא, בכדי שיוכל לחיות במקום בו לא יצרו את צעדיו ברוחניות ויתאפשר לו לחיות חיים של תורה ומצוות. אולם נסיון הבריחה לא צלח, והוא נתפס ונכלא בכלא הרוסי הידוע לשמצה.
בעת שהותו בכלא, היו אנשי הנ.ק.ו.ד. מוציאים אותו לחקירות שונות ומשונות, ומטרידים אותו כאותה הלכה שבידוע שעשו שונא ליעקב. על הסבל הנורא שחווה זקני בין קירות הכלא, אין צורך להאריך. ניתן לשער את המצב החמור בו היו מצויים האסירים בכלל, והאסירים היהודים בפרט. שלטונות הכלא היו מתעמרים באסירים, ונוסף גם הוא על שונאינו, האסירים הגויים היו מציקים לאסירים יהודים. וכך הוא מצא את עצמו, יהודי בודד בין שבעים זאבים.
היה מספר זקני על שהתרחש בבוקרו של אחד מימי השבת בהם הוא שהה בכלא הנורא: בחוץ השמש האירה בעוז, אך אורה בקושי חדר פנימה. למרות אווירת החולין מבית ומחוץ, הרי שבלבי הרגשתי את קדושת השבת. עמדתי בפינת החדר, שקוע בתפילת שחרית של שבת, ולפתע קול שקשוק מפתחות נשמע מן הפרוזדור. הדלת נפתחת ושוטרים חמושים עומדים בפתח: היי, ז'יד, בוא אתנו תיכף. מוחי פעל בקדחתנות: האם זו חקירה? והלא ממנהגי המקום הוא שהחקירות מתנהלות רק בלילות. מה, למען ה', רוצים רשעים אלו מחיי. מצאתי עצמי בחדר ההנהלה של הכלא.
הקצין, נינוח שלא כהרגלו, מפייס אותי: "אל תפחד, אין זו חקירה. אנו זקוקים לטביעת האצבעות שלך". הוא לא ממתין שאעשה משהו. תיכף הוא מחזיק בכף ידי, מטבילה בדיו, ופוקד בקול מצוה: חתום שאכן זו טביעת האצבעות שלך. אני מתנצל ועונה לו: איני יכול! שבת היום ואסור לי לכתוב או לחתום. נכון אני לחתום על המסמכים היום בלילה או מחר בבוקר.
והקצין פוער זוג עינים תמהות: "מה זאת אומרת? מה היא אותה שבת עליה אתה סח?" הסברתי לו בשפה ברורה: "יהודי אני! שומר תורה ומצוות. הקב"ה נתן לנו תורה ומצוות בהר סיני והוא שציווה עלינו לשמור את יום השבת. ביום זה אסור לנו לעשות כל מלאכה. לכן אחתום ברצון הלילה או מחר, אך לא עכשיו".
פני הקצין אדמו מזעם, והוא צעק: "אתה מפר פקודה, אינך בן חורין כאן. פה בבית הסוהר, עליך לעשות כל מה שפוקדים עליך!". אך אני בשלי: "שבת היום, הקב"ה פקד עלי לשמרה, והוא המפקד העליון שלי בעולם, ורק לפקודותיו אציית!". הקצין יצא למסדרון וקרא בקול גדול: בוריס. אל החדר נכנס חייל גבוה, בעל תווי פנים יהודיים.
במילים ספורות הסביר הקצין לבוריס הלז אודות האגוז הקשה לפיצוח, היושב לפניו. החייל, שאכן היה יהודי, החל לדבר אלי באידיש: "למה לך להתעקש? וכי אינך מכיר את הנ.ק.וו.ד. שנפש חיה שווה בעיניה כקליפת השום? כאן, בכלא, אין איסור לחלל שבת, בפרט שעל הפרת פקודה עלולים לדון אותך למוות, ואם באמת שומר מצוות אתה, ודאי שמעת כי פיקוח נפש דוחה שבת…".
סירבתי לשמוע את דברי החייל ועניתי לו בתקיפות גלויה: "אל תסית לדבר עבירה, חבל על דבריך. יהודי אני, ולא אחתום בשבת!"
הקצין הגוי לא הבין אמנם את דברי, אך טון דיבורי התקיף היה ברור לו די והותר. כעסו רק גבר, והוא החל להמטיר עלי צרורות של קללות ואיומים. אך משראה כי סגנון זה אינו משפיע עלי, ניסה לשכנעני באופן אחר: אם תחתום – תשתחרר מהר יותר, וגם יהיו לך תנאי מאסר טובים יותר. תקבל ליטר חלב וגם ירקות כאוות נפשך, הכל אתן לך ובלבד שתחתום תיכף ומיד.
אך ידי נשארו שלובות, אף לא קרבו אל העט. הקצין קם ממקומו, והוא צועק עלי: "אתה חותם?" ואני משיבו ברוגע: "לא!" תשובתי השלווה הוציאה אותו משלוות רוחו, והוא פקד להוליך אותי לצינוק.
תאים רבים לענישה יש בבית הסוהר. כל תא קרוי בשם צינוק. הצינוק הוא חדר זעיר וכולו עשוי בטון. אין בו חלון, רק דלת פלדה, המובילה אל הפרוזדור הארוך. בדלת חור קטן, דרכו מציץ השומר אל התא, לראות האם הכלוא בצינוק המחניק עודנו בין החיים… הוכנסתי לצינוק בחבטות עזות. החייל חבט בי בחזקה בכל גופי. ואני כמובן, פרצתי בבכי.
הקצין שליוה אותי אל הצינוק פקד: "הבא סמרטוט וסתום פיו של הבכיין". ואילו אני מלמלתי: לא אצעק יותר. אני מבטיח שלא אצעק. והקצין, כאילו נענה להפצרתי, ובמקום סמרטוט העניק לי סטירות לחי מצלצלות. אני, את הבטחתי קיימתי. אמנם הדמעות זלגו כמים, אך שום הגה לא יצא מפי.
והקצין לא יכול היה להרגע: האם עכשיו תחתום? ואני בשלי: לא! הקצין פוקד על החייל: קשור אותו! והוא תיכף שולף חולצה משונה: ארוכה עד לרצפה ושרווליה ארוכים במיוחד. החייל מלביש אותי בחולצה המוזרה ששרווליה נשרכים על הארץ, וכעבור רגע, הוא מפיל אותי ארצה, את ידי ורגלי הוא קושר אלה לאלה מאחורי גבי על ידי שולי החולצה והשרוולים הארוכים. בחזקה מרים אותי החייל אל על, משל שק תפוחי אדמה הוא מחזיק בידו, ומשליך אותי בזעם על רצפת הבטון הנוקשה.
נשארתי שוכב על בטני, עקוד כמו שור לשחיטה. הקצין יוצא מהצינוק בזעם. הדלת נטרקת, ואילו אני, שלווה מוזרה צונחת עלי. בראשי רוחשים מחשבות ממחשבות שונות: מאושר אני עלי אדמות, זכיתי להצטער ולהתייסר למען שבת המלכה. עמדתי במבחן למען שמירת השבת, והנה אני בצינוק, זהו אושר רוחני אמיתי. הזמן חולף, אני על הרצפה, עקוד וכואב, מפעם לפעם צועק אלי החייל מהחרך שבדלת: המסכים אתה לחתום? ואני בקול צלול ובוטח משיבו: לא!
חלפו השעות. נדמה היה להם שקישורי החולצה אינם חזקים דיים, והם החליטו לחזק אותם. כבר לא יכולתי להניע אבר. בקושי רב הצלחתי לנשום. אט אט עזבוני כוחותי. הנסיון הופך להיות קשה יותר. אך למרבה הפלא מוחי המשיך לעבוד במרץ. במחשבתי עלה דמותו של רבי עקיבא. חז"ל מספרים שכאשר סרקו הרומאים את בשרו במסרקות של ברזל, שאלוהו תלמידיו: רבינו, עד כאן? ענה להם רבי עקיבא: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'ואהבת את ה' אלוקיך… בכל נפשך', מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו…
והיו המחשבות מתרוצצות במוחי: מה פשר שאלתם של התלמידים, הן השעה היתה שעת שמד. הרומאים ביקשו להשכיח תורה מישראל, חלילה. ובעת כזאת חייב אדם למסור נפשו על קדושת שמו יתברך. גם תשובתו של רבי עקיבא אינה מובנת, וכיצד היא מתרצת את שאלתם?
ולפתע, אורו עיני. דברי חז"ל האירו לנגד עיני; כאשר ראו התלמידים את סבל רבם הקדוש, רבי עקיבא. כשהם ראו את היסורים העצומים העוברים עליו, שאלוהו: רבי, עד כאן? אכן, חייב אתה למות על קידוש השם אך אפשר למות גם בלא צער. מדוע משמים נגזר עליך למסור את הנפש בייסורים כה עצומים?
ענה להם רבי עקיבא ואמר: יודעים אתם, תלמידי, שכשם שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים בגוף האדם, כך יש גם רמ"ח איברים ושס"ה גידים בנשמה. כל ימי הייתי מצטער מתי אקיים את מצוות 'ואהבת… בכל נפשך' בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי. וכעת, ביסורים קשים אלה, זכיתי לחוש את אהבתי אליו יתברך בכל איברי וגידי. ובאותו רגע הבליחה בי המחשבה: כן, גם לי נזדמנה מיתה על קידוש השם, מיתה מתוך יסורים.
לפתע, פסק ליבי מלפעום וזרם דמי כמו האט מהלכו. מחשבה פילחה את ראשי כחץ חד, בעצם, שאלתי את עצמי בחרדה, מי פסק שמצווה עלי למסור את הנפש? מנין לך שהנ.ק.וו.ד. מתכוון להעביר אותך על דתך, הלא הם בסך הכל זקוקים לחתימתך, ואך במקרה הם דורשים ממך, שתחתום דווקא בשבת. להם חשוב לאכוף עליך למלא את הפקודה. זה כלל לא איכפת להם אם שבת היום או סתם יום של חול. ואילו קול אחר קורא בקרבי, זהו משטר קומוניסטי. משטר שהכריז במפורש מלחמה גלויה בה' ובתורתו.
כוחותי הולכים ואוזלים. מחשבות שונות מתרוצצות בראשי. קול אחד קורא לי, חתום! ואחר זועק ממעמקי לבבי, אל תחתום! – לבי פועם בחוזקה. מי יודע אם עוד רגעים ספורים אהיה עדיין בעולם הזה… ומהחור שבדלת שוב מציצה עינו של השומר: התחתום כבר? כמה זמן תחשוב שתחזיק מעמד? לא עניתי.
שפתי הצחיחות רוחשות: ריבונו של עולם, עזור לי, איני מסוגל יותר, כוחותי אוזלים. אתה, השם יתברך, כל יכול, עזור לי, שלא אגיע לידי חילול שבת. אני לוחש לעצמי את הפסוק: 'יוציאם מחושך וצלמות ומוסרותיהם ינתק', והלא יאומן קורא: אני מרגיש שאני יכול לנענע את היד. אני מנסה שוב, והקישורים נפתחים. הרמתי יד אחת, לא יאומן, היד מתרוממת. הושטתי יד שניה, וגם היא נעה בחופשיות גמורה. עם שתי ידי החופשיות התרתי את רגלי מן הכבלים. מתחתי את הרגלים הדואבות. התנשמתי עמוקות וחשתי כי כוחותי שבים אלי אט אט. כששמעתי את צעדיו של השומר, חששתי שהוא יציץ ויראה כי השתחררתי, ולכן שכבתי על הקרקע כאילו אני עדיין קשור, אך תיכף שנתרחקו צעדיו התיישבתי על הרצפה הנוקשה, נרגש עד עמקי נשמתי ונתתי שבח לה' יתברך אשר חולל לי נס מופלא שכזה.
המתנתי בדריכות. יושב ושוכב חליפות. עד שהייתי בטוח כי כבר יצאה השבת. ואז, הדהדה צעקתי בכל רחבי המסדרון: "הנה, אני כבר מוכן לחתום". כעבור דקות מספר, נשמע קול שקשוק מפתחות. הדלת נפתחת והקצין בפתח. אני שוכב על הארץ, מקופל כעקוד. הקצין קרב אלי, מתכופף כדי להתיר את הקישורים, ואז הוא קורא בתדהמה נוראה: "יהודי, מי פתח לך את החבל?! האלוקים שלכם תמיד עוזר לכם בשעת צרה… שתקתי. וכי מסוגל אני להסביר לו, לגוי הרשע, שיש אוזן הקשובה לתפילה מלב נשבר.
בחצי הלילה חזרתי לחדרי, תא מספר מאה שלושים ואחת. השמועה אודות נס העקידה, שארע לי, עשתה כנפיים. הגויים הביטו עלי בתמהון ובהערצה. קשה היה להם להאמין למשמע אוזניהם, אך לדידי, הנס האמיתי היה עצם יכולתי להביט בעיני השטן ולומר: 'גירא בעיניך', לדעת שהשבת יקרה היא מכל מחיר, ונכונים אנו למסור נפש בכדי לשמור עליה.
(ספיר ויהלום פר' כי תשא ע"ח – הגה"ח רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)