"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (ו, ה)
ה"חפץ חיים" בספרו "אהבת חסד" (חלק שני פרק חמישי) מביא את דברי התנא דבי אליהו רבה (סוף פרק כג), שכשראו ישראל שאין שום עצה להינצל מגזרותיו של פרעה, והשעבוד הולך ומתגבר בכל יום ויום, מה עשו? התקבצו באגודה אחת וכרתו ברית יחד לגמול חסד זה עם זה, כדי שתתעורר למעלה מדת חסדו של השי"ת עליהם ויתבטלו גזירות פרעה.
ממשיך ה"חפץ חיים" ואומר: "והנה עתה שמידת הדין גברה מאוד על העולם, ואין שום עצה להינצל מידי צרות המתחדשות יום ויום – מה מאד יש להתחזק במדת החסד, כדי שעל ידי זה יתעורר מדת החסד העליונה ויקוים עלינו מה שכתוב: 'וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים', ואמרו חז"ל שאומר הקב"ה: ומה אלו שהם בעצמם צריכים חסד – עושים חסד אלו עם אלו, אני שאני מלא חסד ורחמים – על אחת כמה וכמה שאני צריך לגמול חסד עם בריותיי".
הרב מבריסק זצ"ל סיפר שפעם אחת, בעת שה"חפץ חיים" המתין לרכבת, באו אליו יהודים מודאגים, מלאים בצרות, ושאלוהו: "רב'ה! מה יהיה? תן לנו עצה"! השיב להם ה"חפץ חיים": "אין לנו אלא עצתו של רבי אליעזר הגדול: 'מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים'. בכדי לעורר רחמי שמים צריכים להרבות בתורה ובגמילות חסד, שאז מתעוררים רחמי שמים בהנהגת מדה כנגד מדה".
כשרבי אליהו מן שליט"א נסע לצרפת, הוא שאל את מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל מה לומר בשמו? ורבנו אמר לו את דברי הגר"א, שמופיעים בסידור הגר"א בברכת השיבנו: חז"ל (מגילה יב ע"ב) דרשו על מרדכי היהודי: "בן יאיר – בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו. בן שמעי – בן ששמע אל תפילתו. בן קיש – שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו". איך מקישים על שערי רחמים ופותחים אותם, כנגד כזו גזירה קשה, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן? אומר הגר"א: שני שערים הם – אחד בלבו של אדם ואחד בשמים. כשאדם פותח את השער שבלבו, עושה חסד ומרחם על הזולת – נפתחים לו שערי שמים.
מרן ראש הישיבה זצ"ל היה חוזר ואומר, שהיציאה ממצרים היתה היציאה מטומאת מצרים! יש מסבירים שמה שנאמר "וירעו אותנו המצרים" (דברים כו, ו), הכוונה שהמצרים הפכו אותנו לרעים, בעלי מידות רעות. היציאה ממצרים היא, אפוא, על ידי שנרבה במידות טובות, שנחיה האחד את השני ונעזור זה לזה.
*
במשפחתו של רבי משה שוואב זצ"ל, משגיח ישיבת גייטסהד, לא כל הבנים הלכו ללמוד בישיבות. באותה תקופה לא היו בגרמניה הרבה ישיבות, כך שילד אחד הלך ללמוד, והשני נשאר בבית לעבוד. כולם היו אמנם יראי שמים גדולים, אבל לא כולם זכו לשבת וללמוד.
רבי משה ביקש מאביו ללמוד בישיבת ברנוביץ', היכן שלמד אחיו, ואביו הסכים. דא עקא, התנאים הגשמיים בישיבה היו גרועים מאד. לא היה שם ניקיון וסדר כמו שרבי משה – שבא מבית יֶקֶה נקי ומסודר – היה רגיל, והוא החליט שהמקום הזה לא בשבילו.
אחיו אמר לו: "אם אתה מרגיש שאינך יכול – אין מה לעשות, עליך לשוב הביתה. אבל היות וכעת אין שום דרך לנסוע, תאכל כאן ארוחת ערב, תישן כאן בלילה, ובבוקר, אחרי ארוחת בוקר, תיסע הביתה". ורבי משה הסכים.
בארוחת הערב הגישה בעלת הבית קנקן תה חם מאוד, וזאת מפאת הקור העז ששרר בחוץ. אחד הבחורים מזג לעצמו כוס תה מהקנקן הרותח, ולא כל כך נזהר, וכוס התה נשפכה על רגל של חבר שלו ונגרמו לו כוויות קשות.
בעלת הבית נבהלה מאד. היא מיהרה לעברו ושאלה אותו, ברחמים גדולים: "מה אתה רוצה שאעשה בשבילך? אעשה כל מה שתבקש"…
"יש לי בקשה אחת", השיב לה הבחור, "אבל יהיה לך קשה לקיים אותה".
"גם אם יהיה לי קשה מאד – אני מבטיחה שאקיים".
"תראי", אמר לה הבחור, "החבר שלי לא שפך עלי את התה הרותח בכוונה ומרוע לב. הוא פשוט היה צמא והיה לו קר. מחמת החיפזון כוסו נשפכה עלי. אבל עכשיו הוא מתבייש לבקש עוד כוס. הוא יישאר צמא ויהיה קר לו… אני מבקש ממך: תעשי לו עוד כוס תה…
בעלת הבית בכתה מהתרגשות, והלכה ועשתה לו כוס תה במקום זו שנשפכה.
רבי משה שוואב – שנכח בכל הסיפור – אמר: "אם כך נראית ישיבה – עדיף לחיות אפילו באורווה ולהיות בן תורה"!
כך גדל וצמח המשגיח הגדול של ישיבת גייטסהד.
(רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א)