"את כל אשר אני דובר אליך" (ו', כ"ט)
את האמת, ועם יד על הלב: מבחינתי, אם היו שואלים אותי, כל הכתבה הזו מיותרת… למה? – כי באמת ובתמים לא צריך להסביר ולנמק מדוע אינני מחזיק בטלפון לא-כשר, למרות שאני נחשב כאחד מוותיקי העיתונאים במגזר החרדי, וסגנון הכתבות שלי איננו עוסק במאמרי-הגות או בפובלציסטיקה, אלא כתבות חיות ועסיסיות מן השטח.
למה לא צריך להסביר? – כי אם היו מציעים לי, למשל, להכניס לכיסי פצצת-אטום קטנה-קטנה, כזו שלא היתה הורסת אפילו את הירושימה, וכי הייתי צריך להסביר מדוע אינני מוכן לעשות זאת בשום אופן? פצצת אטום?! – ואם כן מדוע צריכים בכלל לכתוב מאמר מיוחד, כדי להסביר מדוע אני משתמש רק במכשירים כשרים? הלא סכנתם של מכשירים אלה עולה עשרות ומאות ואלפי מונים על פני פצצת-האטום הגדולה ביותר, שבכוחה להרוס את כל העולם כולו!
האם מאן-דהו מפקפק בהגדרה הזו, וסבור שהיא מוגזמת? הרי כל אחד מאתנו חונך על ברכי היסודות המונחלים בבית המדרש, כשהערך הראשון שבהם הוא שפגם רוחני חמור פי אינסוף מפגמים גשמיים וגופניים. ואם כן, כיון שכל יהודי חרדי יודע, ומודע, לפגמים הנוראיים הספוגים בלשד-לחצניו של הסמרטפון, כיצד יעלה על הדעת להחזיק דבר מגועל שכזה בכיס?
שום תירוצים בסגנון של 'צורך בפרנסה', או 'אי אפשר בשום אופן להסתדר בתפקידי כעיתונאי בלי סמרטפון', אינם עומדים מול המשפטים שכתבנו בתחילת הדברים, ועוד נכתוב להלן. כי גם צורך בפרנסה, לא היה עומד מול המציאות ההזויה של החזקת פצצה בכיס!
*
אודה ולא אבוש: במשך השנים אמרתי לעצמי כמה וכמה פעמים, שאם אהיה מחויב מצד תפקידי בעיתון להחזיק מכשיר לא-כשר, ואם ארגיש שבלא זה אינני מתפקד כראוי, אעזוב מיידית את המקצוע, ואעשה זאת ללא כל דיחוי, ולא אגיע חלילה למצב שבו אחזיק בסמרטפון. וסהדי במרומים, שהייתי נוהג כך!
אלא שהשי"ת זיכני לעבוד בעיתון כשר וטהור, שגם עורכיו ומנהליו חושבים בדיוק כמוני, ויודעים שאפשר ואפשר, ללא כל ספק, להסתדר בעולמו היפה של הקב"ה בלי סמרטפון, גם במקצוע העיתונאות, שלכאורה היה צריך להיות המקצוע הראשון המצריך את המכשיר המסואב ההוא. שהרי אם כל מטרתו של עיתון היא להיות הכי-מעודכנים במה שקורה, איך אפשר לעשות זאת בלי סמרטפון…
אז הנה הראיה הניצחת. למרות שאני מתעסק אך ורק בכתבות-שטח עדכניות, דהיינו כאלו האמורות לשפוך צבע על אירועי השבוע, חושבני, ובעצם בטוחני [ללא כל נימה של גאווה] שכל מי שקרא ולו פעם אחת את כתבותיי ב'המודיע', הרגיש וְהֵרִיחַ מיד שמדובר במידע הכי מעודכן שיכול להיות. וזאת משתי סיבות עיקריות:
ראשית, כי מי שמוכיח להשי"ת שהוא שומר על עצמו ועל רוחניותו, ואינו מוכן בשום אופן להחזיק מכשיר לא-כשר, מן השמים מסייעים בידו להגיע במהירות וביעילות אל היעדים העדכניים ביותר. יכולני להעיד על מקרים רבים, בהם ביקשו גם עמיתיי לכתוב על אותו נושא, ועל אותה זירה, והיו מצוידים בסמרטפונים, ולא הגיעו לתוצאה המיידית שלי. ויש לי על כך דוגמאות רבות, ולא זה המקום והעת לפרטן…
שנית, אחרי שהחלטת שהסמרטפונים אינם מתקרבים אליך, הינך צריך להשיג בעצמך את כל המידע הנדרש לכתבה. ואם כן יוצאים לשטח, שלא כמו עמיתים בעיתונים אחרים, שמסתפקים בצפייה במכשירים הקלוקלים שלהם, ועושים את הכתבה מהבית.
גם מי שלא החזיק מעודו בתעודת עיתונאי, יכול להבין שאדם היוצא לשטח, ומביא את רשמיו מהזירה עצמה, החומר שבידיו תמיד יהיה הרבה יותר עסיסי וחי… לכתבה זו מצורפות תמונות של כותב השורות כשהוא מסייר בגבולות המדינה, ממש ליד קו-הגבול, וזאת כדי להמחיש לקוראים שאכן זו היא הדרך, ואם מחליטים לא להשתמש במכשירי התועבה, צריכים להתאמץ קצת ולהגיע עד לזירותיה המרוחקות ביותר של הארץ…
ועוד לא דיברנו על כך, שההד-החוזר על הכתבות שלי מדבר גם על הסגנון הנקי, הלבבי, הנובע מעומק הנשמה, וכזה החף מהמושגים הפסולים המופיעים בתדירות במכשירים הללו, ובכתבי העת שאינם שאובים ישירות מבית המדרש. מי ששואב את המידע שלו מהסמרטפונים והאינטרנט בכלל, גם אם יתאמץ לסנן ולסגנן את דבריו בסינון אחר סינון, לא יצליח להגיע לרמה של סגנון נקי ומצוחצח של מי שאינו נזקק לשירותים הפסולים של האינטרנט. והדברים פשוטים. וטהורים.
*
ואם כבר דיברתי על עצמי ועל סגנוני המשתדל להיות נקי [ובאמת ללא כל רגש גאווה, אלא אך-ורק כדי להנחיל את האמת לדורות הבאים], אספר גם, מעדות אישית, ש-מי ששומר על עצמו ועל זהותו התורנית, מקבל שפע של סיעתא דשמיא מלעילא, וזוכה להגיע לדברים שספק אם היה זוכה בהם ללא 'המוח הנקי' שלו.
חושבני שזהותי כמחבר-ספריו המרתקים של מורי-ורבי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, ידועה אף היא לכל. זכיתי בזכות נדירה ש-19 הספרים שחיברתי מתוך דבריו של מורי-ורבי [טובך יביעו, עלינו לשבח, ברכי נפשי, לחנך בשמחה, שמחה בבית, שבת בשמחה, מצוות בשמחה, לקיים] מצויים כיום בכל בית יהודי עלי-תבל, וסבורני שאחת הסיבות לחיזוקי-העד שהספרים הללו גורמים בעולם, היא השמירה הטוטלית של המחבר על עצמו ועל נפשו.
גדולי תורה ויראה אמרו לי מפורשות שהם מחבבים מאוד את ספריי בשל הסגנון הנקי, המקורי והמזוכך, שהם מגלים בכל אחד מהספרים הנ"ל. ולקינוח אספר כאן מופת של ממש שהיה לי אצל מרן הסטייפלער זצ"ל, ה'קהילות יעקב', מופת שהביאני אל שנות הכתיבה הפוריות שלי.
יום אחד באתי לשאול אותו שאלה אישית, הוא ענה לי, ויצאתי מחדרו המקודש, שהיה לשכת הגזית של דורנו. אבל כשהייתי כבר מאחורי הדלת, אני שומע דפיקות חזקות על השלחן, וכשהבטתי לאחוריי הבחנתי שהוא מסמן בידיו שאגש אליו שוב.
חזרתי, ואז אמר לי מרן זצ"ל, באידיש: "אתה כותב יפה". מן הסתם הצליח לאבחן זאת על פי נוסח השאלה שנכתבה על 5 שורות בלבד. שאלתי: "אז מה הרב מתכוון לומר לי?", ולא האמנתי שאני שומע היטב את דברי תשובתו. היה זה ממש בבחינת הבלתי-ייאמן: "לך תכתוב בהמודיע"…
יצוין שבאותן שנים הייתי אברך-משי בכולל 'שערי תורה' של הגר"צ קפלן זצ"ל בתל אביב, וכשיידעתי את מרן בכך, חזר שוב על הוראתו, ואמר: "עם כל זה, כדאי לך לכתוב בהמודיע"… למותר לציין שעוד באותו לילה התקשרתי לאחד העורכים, ונכנסתי ככותב מן המנין.
המופת שבכך היה, שהיום אני יודע שהסטייפלער שלח אותי לכתוב בעיתון, כיון שראה ברוח קדשו – כך הסברתי את זה לעצמי, והגר"י זילברשטיין הסכים בזמנו עם הדברים – שאני אמור להוציא ספרים שיתפשטו בכל העולם בס"ד, והכתיבה בעיתון תרגיל אותי לכתוב לא את מה שאני רוצה להשמיע, אלא את מה שהקורא רוצה לקרוא. שהרי זו כתיבה בעיתון, שבה צריך לחשוב על הקוראים…
וכך יצא שגם הספרים נכתבו בסגנון כזה, המדבר אל לב הקוראים, כשהמחבר 'שומע' בליבו את מה שהם רוצים לקרוא, ולדעתי זו אחת הסיבות 'הטבעיות' שהספרים אכן התפשטו בס"ד בכל העולם. הקוראים מרגישים שהכותב מדבר היישר לליבם.
*
ושיהיה ברור: כותב השורות שייך עדיין לדור כתבי-השטח, שכאשר יצאו מביתם לפני עשרות שנים, לא היה בכיסם אפילו את מכשיר ה'ביפר'. והנה, כאשר יעד-הכתבה היה במקום מרוחק, כמו קרית שמונה או גבול הדרום וכיו"ב, והאיש עימו היינו צריכים להיפגש ביטל את הפגישה, אבל היה זה לאחר צאתנו מהבית, איש לא היה יכול לעדכן אותנו בכך. לא פעם ולא פעמיים קרה שנסעתי את כל הדרך בת מאות הקילומטרים לצד אחד, וכשהגעתי התברר שהכתבה בוטלה…
אז נכון שהיתה תחושה של החמצה ובזבוז זמן מיותר, אבל מאידך כיון ש'ההכרח בל יגונה', הסתדרנו עם זה בס"ד, ועשינו בלא תלונות ותרעומות את כל הדרך בחזרה לבני ברק… ואם כן, אני בא עכשיו בשאלה נוקבת: אם אז התאקלמנו עם הבעיה, והכל בא על מקומו בשלום, מי הוא זה ואי זה הוא שיצהיר כיום הזה 'אינני מסוגל להסתדר בלי סמרטפון'??? – אין שום סיבה שאני אישית הסתדרתי אז, והיום אתקל בבעיה! לא כן?
אם אסכם את מה שאמרתי עד עכשיו, אען ואומר, שאינני רואה כלל צורך להסביר מדוע אינני משתמש בסמרטפון. הרי זה כל כך פשוט! ואם תרצו, אגלה דבר נוסף: אני אישית לא הייתי זקוק למכתבים וקריאות-האזהרה של גדולי התורה והחסידות אודות האיסור במכשירים אלה. זה היה נראה לי כל-כך פשוט שלא הבנתי, בתמימותי יש לומר, מדוע צריכים לפרסם מכתבים וקריאות בנושא שכזה…
אחד מילדיי, כיום אברך מַתמיד והמטופל במשפחה גדולה בלעה"ר, אומר לי תמיד, שהתמונה מאותו בוקר בו פורסם על האפשרות לרכישת טלפון כשר, ואבא אץ-רץ מיד לרכוש את המכשיר המדובר, והיה ראשון העומדים בתור – חרותה מאז במוחו, וסללה לו את הדרך לחיים מאושרים, חיים על פי דרכי התורה ומוסריה.
*
והאמת, שבפגישות שיש לי מדי פעם עם עמיתים למקצוע, הם אינם מאמינים – ממש כך, ללא הגזמה – שהאיש העומד מולם, והמוכר להם מרבבות הכתבות שפרסם במהלך 4 העשורים האחרונים, אינו מצויד בסמרטפון! הם בטוחים שגם אם המכשיר שאני אוחז בידיי הוא אכן מכשיר כשר, 'אבל בכיס השני יש לך גם את הסמרטפון'…
וכשאני אומר להם שלא רק שאין לי סמרטפון, אלא גם במחשב שבביתי, ושממנו אני מעביר את הכתבות העסיסיות, אין שום חיבור לאינטרנט, אפילו של אתר אחד-ויחיד, הם שוב לא מאמינים, ומגלגלים את אצבעם על מצחם… כרוצים לומר שהם נתקלים עתה עם בנאדם שירד מאיזה כוכב-לכת… אבל מה לעשות אם זו המציאות. לבד ממייל פשוט, שגם הוא מנותק מכל האפשרויות האחרות, אין לי במחשב שום חיבור אחר.
*
ואם הייתם יודעים, קוראים יקרים, כמה מכשיר כזה עשוי 'להועיל' במקצוע שבו אני עוסק… ראשית, מצד עצם החומר; הכל מונח לפניך על מגש, ואתה בעצם לא צריך לכתוב, אלא רק… למחוק את המיותר… שנית, אפשר לעשות בלחיצה אחת את כל התיאומים והפגישות בערים רחוקות, 'חוסכים' בזמן ובמשאבים בהשגת תמונות, ועוד עשרות אפקטים שהיו יכולים להיות הרבה יותר קלים ונגישים.
במציאות, כשאין לי את כל זה, הנני נאלץ להסתפק במייל הפשוט המותקן במחשב הביתי שלי. הענין הוא, שגם המייל 'הפשוט' כבר אינו מספק את הצרכים, ורוב משתמשי הטכנולוגיה השליכו אותו מאחורי גוום, ואינם זקוקים לו. מה שקורה הוא, שכאשר אני מבקש ממאן-דהו שיעביר לי תמונות, הוא שואל אותי האם יש לי 'ווטסאפ', וכשאני משיב בשלילה ואומר שיש לי רק מייל, התגובה היא: "אז לֵךְ תחפש את החברים שלך… אני לא מתעסק עם מיילים"…
אז אני הולך באמת לחפש את החברים שלי, ומוצא אותם, כמו למשל ראש עיריית אלעד הרב ישראל פרוש, או הרב פנחס ביכלר, מי שעומד בראש מקהלת 'מלכות', שבאמת אי אפשר להבין כיצד הם מסתדרים עם נייד פשוט…
אבל הם מסתדרים. אז גם אני מסתדר.
ולסיום: גדולי תורה וחסידות אמרו לי כמה פעמים, שלדעתם ה'שלום עליכם' הראשון עם כל יהודי של משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו, יהיה 'האם השתמשת במכשיר כשר, או לא'…
כלומר: המשיח לא באמת יצטרך לברר את זה, כמו שכתוב "והריחו ביראת השם"! הוא יידע את האמת ולא יוכלו להסתיר ממנו שום דבר. אבל לפני שילחץ את ידו של כל יהודי, השאלה הראשונה שלו תהיה: 'איזה מכשיר טלפון היה לך, והאם הצלחת להתגבר על נסיונות הדור האחרון?'
ואם כך, אֵלוּ פנים יהיו לי אם חלילה לא אעמוד בכך? – – –
(מתוך המודיע חג הסוכות תשפ"ג)