האדם הוא יצור סתגלן, הוא מסתגל במהירות כמעט לכל דבר, ולדברים טובים הוא מתרגל במהירות רבה עוד יותר. כעבור זמן קצר מתייחס האדם אל הטוב המורעף עליו כמובן מאליו, ורק כאשר המתנה נלקחת ממנו, דוקא אז הוא לומד להעריך ביתר שאת את מה שהיה בידו.
הדברים נכונים שבעתיים בנוגע לאלפי (כן, אלפי!) המתנות יקרות הערך שקיבלנו בחינם מאת בורא העולם, המשולבות כולן במכונה הפלאית הקרויה 'גוף האדם'. האדם מתייחס בשוויון נפש למשאבה העוצמתית הקרויה 'לב', כך גם אל המחשב המשוכלל הנקרא 'מח', למערכת הטיהור המתקדמת הקרויה 'כליות', ועוד ועוד.
מתי אנו לומדים להעריך את הדברים המופלאים הללו ? כאשר דברים מתחילים לחרוק מעט. או אז אנו מתחילים לדבר בשפה שונה: "לא חשוב, העיקר הבריאות". נשמע לכם מוכר ?
אבל דוקא הקורונה זימנה לנו הזדמנות נדירה ללמוד ולהעריך מעט מהמערכות המדהימות של גוף האדם. רבים מאיתנו איבדו בעקבות המחלה את חוש הריח לתקופת מה, אחרים איבדו את חוש הטעם, ויש שאיבדו גם את זה וגם את זה. זה היה לא נעים, אבל קבלנו שיעור חשוב בהכרת הטוב לאבינו שבשמים על מערכות מתוחכמות להפליא אשר ניתנו לנו חינם אין כסף.
- חשבתם פעם מדוע אוכל טרי וטעים מריח נפלא, ואילו מזון מקולקל מריח בהתאם…
כמו כל דבר בעולמנו, שום דבר לא במקרה. זהו עוד אחד מנפלאות הבריאה: הקב"ה ברוב טובו וחסדו תיכנת את הדברים כך שמזון טרי יפיץ ריחות וטעמים מושכים על מנת לפתח את התיאבון, ואילו מזון מקולקל יפיץ ריח דוחה, זאת כדי להרחיק את האדם מהסכנה הגלומה באכילת מזון מקולקל הרווי בחיידקים ובקטריות.
- גם למגוון העשיר של סוגי הטעמים התרגלנו. אבל חשוב שנזכור כי לא מדובר במערכת אקראית. הבורא יתברך סידר באופן מופלא מפה מסודרת של בלוטות על גבי הלשון שלנו, כאשר כל אזור מצויד בחיישנים מיוחדים משלו המיועדים לזהות טעם אחר.
את המליחות אנו מרגישים בצידה הקדמי של הלשון, קצת מאחוריו אנו מרגישים מתיקות, בצידי הלשון פנימה מורגש טעמו החמוץ של המזון ובקצה הפנימי של הלשון מורגש הטעם המר.
- מעבר לעצם הטעם, וההעדפות הייחודיות של כל אדם, גם לחלוקת סוגי הטעמים יש משמעות נפלאה ועמוקה: מתוק מסמן לגוף שהוא מקבל אנרגיה זמינה; טעם מלוח אומר שהוא מקבל נתרן הנחוץ לוויסות מלחים, לפעילות תקינה של המוח ומערכת השרירים; טעם מר מזהיר בדרך כלל שהמזון רעיל ולא כדאי לאכול אותו; וחמוץ בדרך כלל מצביע על אוכל מקולקל או לא בשל, שמוטב להימנע גם ממנו.
- ומה עם הטעם החריף? ובכן הטעם החריף איננו מוגדר כטעם בפני עצמו, כי אם כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו.
- רק בשנים האחרונות 'התגלה' טעם נוסף, חמישי. קוראים לו 'אוממי' . זוהי מילה שפירושה ביפאנית 'טעים'. לטעם האוממי אחראי מונוסודיום גלטומט, שהוא מעצים טעם של תבשילים רבים. המונוסודיום גלטומט פותח על ידי התעשייה היפאנית כדי לחזק טעמים של מזון, ומתברר שכבר מששת ימי המעשה ישנו אזור מיוחד על גבי הלשון אשר ערוך וממתין להעביר לנו גם את הטעם הייחודי הזה.
- אחד הפלאים הגדולים בגוף האדם קשור לסנכרון של מערכות הגוף השונות, והעבודה המתואמת שלהם יחד. גם חוש הטעם עובד יחד מערכות אחרות בצורה יעילה ומתוחכמת. כאשר מולקולות במזון שאנו אוכלים מתחברים לקולטני הטעם שעל גבי הלשון, המוח מעביר שדר ישיר אל מערכת העיכול ומורה לה להתכונן לקבלת המזון, כמות הרוק שבפה עולה בהתאם, והבטן כבר נכנסת לפעולה…
אחת השאלות המסקרנות שהגיעו לשולחנם של מורי ההוראה בתקופת הקורונה היתה אודות חוש הטעם: מי שאיבד את חוש הטעם, ואינו מרגיש שום טעם כשהוא אוכל, האם עליו לברך ברכות הנהנין, או לא, שהרי הברכה היא על ההנאה, והוא אינו חש כל הנאה מהמזון.
שאלה נוספת מעניינת הנוגעת למי שאיבד את חוש הטעם, קשורה דוקא לפסח. האם מי שאינו חש בשום טעם יכול לאכול לאחר אכילת אפיקומן, שהרי הטעם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הוא כדי שלא להעביר את טעמו!