"ויקרב משה את משפטן" (כז, ה)
עסקן ציבור ביקש לשמוע דעת רבינו בענין פלוני, וביקש מהגאון רבי אברהם אלישיב בן רבינו שיברר האם רבינו מוכן לשמוע אודות אותו ענין. הבטיח שינסה לברר.
עבר יום ועברו יומיים, שלושה וארבעה, ואין תשובה.
עבר שבוע, ועברו שבועיים
התקשר העסקן, ושאל בתמיהה: "תהיה התשובה חיובית או שלילית, אבל מדוע התחמקות!"
ענהו: "דע לך, שאיני מפסיק את אבא מהלימוד. את השאלות האלו אני שואל בזמן קבלת הקהל, בין גברא לגברא. ומה אעשה, ובמשך השבועיים האחרונים, בכל פעם שסיים לענות, מיד שקע בלימודו עד השואל הבא"…
מדוע לא חתם על המכתב
ומעשה באדם נכבד שמוסדותיו נקלעו לקשיים כספיים שאיימו למוטטם והחתים רבים וטובים לעזור לו לתמכם. המכתב הובא לפני רבינו, שכדרכו עיין בו במתינות ובסופו של דבר השתמט מלחתום.
שאלוהו מדוע, והתחמק מתשובה.
לחצו, טענו שהמכתב נחוץ והחתימה חשובה.
נענה ואמר: המוסדות חשובים ומצבם קשה והמבקש נכבד, אבל יש במכתב קטע שאיני יכול לחתום עליו. כשהפצירו, אמר: כבדרך אגב, מצויין כאן, שהמבקש הקים את המוסדות ועומד בראשם, זה שהוא עומד בראשם, ידוע, אבל מניין לי שהוא שהקימם, אולי היו לו שותפים בהקמתם?!
תמהו: למאי נפקא מינה?
וענה: למקח ולממכר… אולי יש דין ודברים על הבעלות, ובמכתב זה מבקש להוכיח שהוא המקים והבעלים?!
עוד באותו ערב התקשרו בבהילות לבית רבינו: האם הובא בפניו מכתב המלצה עבור מוסדות אלו? שידעו שאין הדבר פשוט כפי שהוא נראה, וכוונת המבקש להוכיח את בעלותו ולהכריע את הויכוח שנתגלע בין המייסדים על ידי מכתב ההמלצה החתום על ידי גדולי הדור…
פלוני תובע ממנו סכום כסף גדול
אדם בא, ובפיו שאלה: פלוני תובע ממנו סכום כסף גדול, שלטענתו מגיע לו. הנתבע בירר, ועל פי ההלכה אין הסכום מגיע לו, אינו חייב לו מאומה. הודיעו הלה שהוא חולה לב וההתרגשות אסורה עליו, ואם לא יקבל את הכסף ילקה בהתקף לב, והוא יהיה האשם במותו. דמו יהיה על מצפונו!
מה יעשה?!
חייך רבינו, ואמר: אספר לך סיפור פעם התקיימה אסיפת רבנים חשובה. עמדו לבחור ביושב ראש. איים אחד הרבנים, שאם לא יבחרו בו יקח ללב, וילקה בהתקף לב! נענה הגאון רבי מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל: "זאג חאטשיק – תאמר לכל הפחות – בלי נדר"…
אם על פי ההלכה לא מגיע, התעלם מכל האיומים…
ראש ישיבה הגיע להיוועץ ברבינו
ראש ישיבה הגיע להיוועץ ברבינו. בחור מישיבתו התארס עם גיורת, וחלק גדול מקרוביו ומבני הישיבה אינם יודעים זאת. אבל כשיקראו את כתובתה, והכל ישמעו שהוא נושא "גיורתא דא, רות בת אברהם אבינו", יתגלה הסוד. והרי הכתובה כשרה בדיעבד אם משמיטים עובדת היותה גיורת ("אוצר הפוסקים" יח, נסח הכתובה סעיף קנ), מה יעשו – מצד אחד, כבוד הבריות. מצד שני, דרך שאינה ישרה. פתח רבינו ואמר: אספר לכם סיפור –
באחת העיירות נפטר הרב, הגישו כמה רבנים את מועמדותם, היה שם פריץ שעל פיו ישק כל דבר, והחליט שהוא יבחר את המועמד. שישגרו אליו את שני המועמדים המובילים. הגיעו, והפריץ נערך למבחן למדני, פתח את הסידור ב"אשרי", והורה למועמד האחד: "קרא!"
העיף מבט, וקרא ברהיטות. נטל הפריץ את הסידור, פתחו, והורה למועמד השני: "קרא!" ואבוי, הסידור נפתח ב"יוצרות", והרב התבונן וקרא באיטיות, מילה אחר מילה.
זרח הפריץ מאושר, הלא אין ספק שהראשון הוא הידען –
באיזה שטף, באיזו רהיטות קרא!
מי יעז להמרות פי הפריץ, המועמד הראשון זכה בתפקיד. אבל סיפרו זאת לפני רבם של ישראל, הגאון רבי יצחק אלחנן מקובנה זצ"ל: אוי לנו שהגענו לכך, על פי מה קובע גוי מי ראוי להיות רב בישראל!
להפתעתם, נענה ואמר: "הבחינה דווקא מוצאת חן בעיני, היא גילתה מי מהם חכם יותר!"
תמהו: "הכיצד?! וכי מה אשם השני אם הסידור לא נפתח ב'אשרי' אלא ב'יוצרות'?!"
השיבם רבי יצחק אלחנן: "ומי הפריע לו לקרוא 'אשרי' במקום היוצרות ? ! …
הבינו את התשובה, וקריאת הכתובה שנכתבה כהלכתה נמסרה לאחד מרבני הישיבה, שהקריאה במהירות ואיש לא שם לב לנאמר…
וכלל השריש רבינו (דברי אגדה, שנד): יש דין תורה, ויש את היושר, את רוח התורה. ולדוגמה: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה" (בבא מציעא ל ע"ב), ולא ויתרו כרוח התורה.
לקיחת אשת יפת תאר היא כדין תורה, אבל לא לפי רוח התורה, ולכן יוולד בן סורר ומורה –
ואמר בשם הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ"ל, שאדם יכול להפטר כל ימיו מתורה ותפילה, אם ימצא כל היום במקום שאינו נקי ואסור להרהר בו דבר שבקדושה –
אבל ודאי יתבע על שהביא עצמו למצב זה!
(קטעים מלוקטים מתוך הגדה של פסח 'ישא ברכה')