"כי שאל נא לימים ראשונים" (ד לב)
את השידוך בין אבא לאמא הציע דודהּ של אמא, רבי אליעזר פלצ'ינסקי, שכיהן אז כראש ישיבה בישיבת 'סלבודקה' שבבני ברק. כשהתגוררו סבא הסטייפלר ומשפחתו בגבעת רוקח, היה אבא עולה לעיתים לישיבת סלבודקה שבראש הגבעה. הדוד רבי לייזר 'שם עין' על הבחור השקדן, והיה משוחח עמו בדברי תורה. הוא התרשם ממנו מאד והציע אותו לבת גיסו, הסבא הרב אלישיב.
האחראי להצעת השידוך ולקידום הענין בפועל, היה גיסו של הדוד, רבי אליעזר גולדשמידט.
כעבור עשרות שנים נעשה בנו, רבי אברהם גולדשמידט, מקורב לאבא. הוא היה סועד בביתנו בשבתות ואף למד עם אבא בחברותא. לאחר שאביו עבר אירוע מוחי, בא רבי אברהם לאבא וטען: "אבי לא קיבל דמי שדכנות על השידוך של הרב"… אבא נבהל מאד: "אבוי, עלי לשלם לו תכף ומיד!", נענה רבי אברהם ואמר: "אני רוצה את דמי השדכנות בדמות ברכה לרפואתו של אבא"… אבא בירך, ורבי לייזר הבריא כמעט לגמרי, וחי עוד מספר שנים בטוב ובנעימים…
בשידוך זה התעסק גם רבי בן-ציון ברוק, שהיה אף הוא 'נובהרדוקער' כסבא הסטייפלר. לרבי בן-ציון היתה היכרות קרובה עם סבא רבי אריה, ותקופה מסוימת אף התגורר בשכנות לסבא הרב אלישיב. דמויות נוספות היו מעורבות בשידוך זה, ביניהם הגאון רבי שמעון יוז'וק, שהיה תלמידו של סבא הסטייפלר בישיבה, וממקורביו של ה'חזון איש', הרבנית אסתר ברוורמן (סבתו של גיסי רבי זליג), ועוד.
בעידוד של ה'חזון איש'
אומרים שכאשר הוצע השידוך, לא מיהרו שני הצדדים להשיב בחיוב…
כמסופר לעיל, בפני סבא הסטייפלר עמדה בעיה חמורה: המדוברת עבדה במקום שאינו חרדי! דעתו נחה רק אחר שבירר עליה היטב, ונודע לו כי היא לבושה בצניעות מופלגת. כך השתכנע כי מקום העבודה לא השפיע עליה לרעה. גם סבתא הרבנית קנייבסקי התרשמה מאמא מאד.
אף ה'חזון איש' ביטל חשש זה והמליץ לגשת לשידוך, באומרו: "מידות טובות עוברות בירושה, ולמדוברת יש הרבה ממי לרשת!".
מאוחר יותר, כאשר סיפר סבא הסטייפלר על לבטיו למחותנו, סיפר לו סבא הרב אלישיב כי אכן, בכל בוקר היתה אמא משכימה ועומדת בתפילה ובתחנונים לבוראה, שמקום העבודה לא יזיקנה ברוחניות.
גם בפני הצד השני, משפחת אלישיב, עמדה בעיה, אם כי מסוג אחר: משפחת קנייבסקי חייתה אז בדלות ובדחקות, וכדי שהשידוך יוכל לבוא לידי גמר, היה על צד הכלה לתת נדוניה גדולה, מה שהיה בלתי אפשרי בעבורם.
אומרים כי סבא רבי אריה, שוחח על כך עם ה'חזון איש', ולאחר מכן שלח את סבא הרב אלישיב להיוועץ עמו גם הוא.
הבחינה והבגדים
כדי לתהות על קנקנו של אבא, הגיע סבא הרב אלישיב לישיבת לומז'ה, במטרה לשוחח עם אבא בדברי תורה.
בהקשר לכך יש סיפור מעניין: ראש הישיבה רבי ראובן כץ, שלח לקרוא לאבא כדי שיתכונן לפגישה וילבש בגדי שבת. מאחר שבגדי השבת שלו היו בבני ברק, היה עליו לנסוע הלוך ושוב לבני ברק.
לימים סיפר אבא: "עשיתי את הדרך הביתה, עשיתי את הדרך חזרה לישיבה, והכל כדי לבוא בבגדי שבת; לבסוף שוחחתי עם חמי בלימוד, ועל הבגדים הוא לא הסתכל כלל"…
לאחר מכן המשיך הרב אלישיב לבני ברק, שם נכנס אל ה'חזון איש' כדי להיוועץ עמו.
ה'חזון איש' הפליג בשבחו של אבא, ואמר לו כי מידת הבקיאות שלו בכל התורה דומה לידיעותיו של הרוגאטשובר (שנודע כמי שכל התורה מונחת לו בכף ידו). בהזדמנות מסויימת סיפר זאת סבא הרב אלישיב, והוסיף כי כוונת ה'חזון איש' היתה לעיון ולבקיאות כאחד. עוד קודם לכן כתב עליו ה'חזון איש' כי הוא 'מרא דכולא תלמודא' (בעל כל התלמוד, כלומר בקי בכולו). כשסיפרו זאת לאבא, הסביר את דברי ה'חזון איש': כך היא דרך העולם, להגזים בשידוכים…
באותה הזדמנות שוחחו הרב אלישיב וה'חזון איש' בדברי תורה. השיחה לא היתה ארוכה, אולם לאחר מכן התבטא ה'חזון איש' באזני אחותו, סבתא הרבנית קניבסקי, כי חפץ הוא שתלמיד חכם מיוחד זה יהיה חמיו של אבא.
סבתא הרבנית קניבסקי היתה אומרת, כי ה'חזון איש' התבטא על סבא הרב אלישיב – "ער איז פון די שיינע רבנים" (הוא מן הרבנים נושאי החן). כלומר, מלבד תורתו הוא נתייחד גם באצילותו ובנועם מידותיו.
שמחת האירוסין
בליל ל"ג בעומר תשי"א נערכו התנאים. אבא סיפר כי למחרת האירוסין החל סבא הסטייפלר לספר אותו, כשבאמצע התספורת הגיעה עת שקיעת החמה, ול"ג בעומר חלף לו… סבא הסתפק אם הוא יכול לסיים את התספורת, או שמא יגיע אבא לשבת לכלה, כשראשו מסופר למחצה… הוא שאל את ה'חזון איש', והוא הורה כי מכיוון שהתחיל, יכול הוא לסיים.
במעמד השמחה, כשרצו לכתוב את התנאים, התעוררה השאלה איך לכתוב את שלושת שמותיו של אבא, כי שם החתן – שמריהו יוסף חיים זהה לשם חמיו – יוסף שלום. ה'חזון איש' שמע את הדברים והגיב: "מי אמר לגלות שיש עוד שמות?". הוא חשש שסבא הרב אלישיב יקפיד ששניהם נקראים גם 'יוסף', ודבר זה הוא נגד צוואתו של רבי יהודה החסיד. (דעתו היתה שאיסור שיווי השמות הוא מפני עין הרע, שלא יאמרו הבריות: 'הנה שני בער'לאך מחותנים'…) למעשה הורה ה'חזון איש' שאין בעיה בדבר, מאחר שהן סבא והן אבא נושאים שמות נוספים שבהם הם נקראים.
במשפחתנו מספרים, כי בשמחת האירוסין של אבא ואמא הראה סבא רבי אריה לסבא הסטייפלר, את המקום שבו עמדה אמא מידי בוקר להתפלל לפני צאתה לעבודה.
שיחות בדברי תורה
אחרי האירוסין היו הכל שמחים ומאושרים, סבתא הרבנית אלישיב אמרה, כי רואים על החתן שהשכינה שורה על פניו. ואמא הכלה – היא היתה נרגשת מאד, וסיפרה בקול נרגש ובעיניים נוצצות כי זכתה בחתן היודע את כל הש"ס.
מרגע זה ידעה, כי תפקידה בחיים יהיה לאפשר לאבא לעסוק בתורה באין מפריע.
למעשה, אמא כבר עמדה על כך כאשר נפגשו קודם אירוסיהם: בשיחות אלו היה אבא מרצה לאמא פירושים על פרשת השבוע… (אף בין האירוסין לחתונה, היה אבא כותב דברי תורה על פרשת השבוע ושולח לאמא).
אחר האירוסין, כששמע על כך סבא רבי אריה, התפעל מאד ושיבח את אמא על החתן שזכתה בו.
'חובותיו' של אבא
באחת השבתות שבין האירוסין לחתונה הגיעה אמא לבני ברק, להתארח בבית משפחת חתנה, כנהוג. סוכם שתישן בבית משפחת גולדשמידט (קרוביהם של דודיה, משפחת פלצ'ינסקי).
ביום שישי נסע אבא לקבל את פניה של אמא, בתחנה המרכזית בתל אביב. בבית משפחת קניבסקי המתינו לחתן ולכלה, כשלפתע הגיעה אמא לבדה ללא אבא. "היכן החתן?", נשאלה, אך היא לא ידעה להשיב. אמא כבר הספיקה להגיע למשפחת גולדשמידט, להתארגן, לנוח ולבוא – ואבא איננו. כולם עמדו תמהים: 'היכן חיים?'
אולם סבא הסטייפלר הבין מיד את אשר קרה: הוא הזמין מונית ונסע לתחנה המרכזית, שם כפי ששיער, ישב אבא עם גמרתו כשהוא שקוע בתלמודו…
לאחרונה שאלתי את אבא האם הוא זוכר את הסיפור, אבא השיב כי הסיפור זכור לו היטב: הוא ישב אז בתחנה ו'פרע' את 'חובותיו' במסכת כתובות בפרק עשירי הנקרא 'מי שהיה נשוי'.
'חובות' – כך אבא מכנה את סדרי לימודו הקבועים, ביניהם לימוד כל הש"ס במחזור שנתי (בלימוד זה החל עוד בהיותו בחור). מכיון שאבא ציין שלמד אז את פרק 'מי שהיה נשוי', ופרק זה הוא לומד מידי שנה באותו תאריך בדיוק, יכולה אני לקבוע את מועד הסיפור במדויק…
הכיצד? – אבא מסיים את מסכת יבמות בערב תשעה באב. אחרי מסכת יבמות באה מסכת כתובות, הנלמדת על ידי אבא במשך כשבועיים, והפרק הנ"ל מתחיל בדף צ'. אם כן, על פי לוח השנה של שנת תשי"א, סיפור זה התרחש ביום שישי כ"ב באב, ערב שבת קודש פרשת עקב, שבת מברכים 'אלול'.
אגב ה'חובות' האמורים סיפרה אמא: פעם נערכה שמחת 'שבע ברכות' לאחד הילדים. במהלך השמחה נאנח אבא והפטיר כלפי המחותן: "איני יודע כיצד אסתדר עם כל חובותי!". נבהל המחותן והלך אל רבי בער'ל וינטרויב, ידידו של אבא, כדי לטכס עצה כיצד לסייע לאבא. רבי בער'ל חייך למשמע הדברים והסביר למחותן, כי הכוונה לסדרי הלימוד הקבועים של אבא – השמחות משבשות את הסדרים ואין אבא יודע כיצד יוכל לעמוד בחובותיו…
בברית הנישואין
החתונה התקיימה בז' בכסלו תשי"ב, באולם 'הצבי' בפתח תקוה, ברוב ששון ושמחה. מסדר הקידושין היה ראש הישיבה ורב העיר – רבי ראובן כץ. גדולי תורה רבים, ובראשם הדוד ה'חזון איש', כיבדו את השמחה בהשתתפותם. בין המשתתפים היה גם הרב מפוניבז'.
אמא סיפרה כי אחת מסעודות ה'שבע ברכות' שלהם נערכה אף היא בפתח תקווה. הזוג הצעיר ירדו מהאוטובוס, וצעדו לאורך רחובה הראשי של העיר. וכך סיפרה אמא: "וכי מה היה לאבא לשוחח עמי בלכתנו שם? הוא שינן משניות בעל-פה, תוך כדי שהוא מבאר לי אותן בשפה ברורה ובנעימה"…
שבת ה'שבע ברכות' נערכה בבני ברק, אבל סבא הרב אלישיב ומשפחתו לא הגיעו – סבא לא רצה לבטל את שיעוריו הקבועים בבית הכנסת 'תפארת בחורים', וגם התינוקת הקטנה שהיתה בבית (לימים הרבנית רימר) הקשתה על השהייה מחוץ לעיר. רק דודי, הבחור משה אלישיב, נשאר בבני ברק להשתתף בשמחה וישן אצל ה'חזון איש'. הוא סיפר כי השמחה היתה גדולה, והשתתפו בה המון רב. רבי אריה שכטר, שהיה אז נער כבן ארבע עשרה, סיפר, כי ה'חזון איש' פנה אליו במהלך הסעודה, ואמר לו: "הלוא חסיד אתה, ובכן, זמר נא לפנינו!"…
*
תמו האירועים, והזוג הצעיר שבו לעשות את אשר עשו קודם לכן:
אבא שב לתלמודו כמימים ימימה בישיבת פתח תקווה, מעתה כאברך.
אמא, הכלה הצעירה, שבה והמשיכה לעסוק באשר עסקה בבחרותה – אז גייסה את כל מרצה, תושייתה ותבונתה, כדי לכלכל את בית הוריה, ולאפשר לאביה הרב אלישיב לשקוד על תלמודו באין מפריע, ומעתה הפנתה את כל זאת לביתה שלה – לאבא השוקד על הגמרא.
מכאן ואילך ועד יום פטירתה, במשך כשישים שנה, תכלית חייה היתה אחת, וכל מעשיה לא היו מכוונים אלא לכך: לאפשר לאבא לעסוק בתורה בכל עת ובכל מצב, בזמנים קשים כבזמנים נוחים, בערבי שבתות ומועדים כבשאר ימי החול, בימי חופש כבימים רגילים – – –
אז החלה בעבודת ה', שכללה התמודדות עם קשיי הפרנסה, טרדות גידול הילדים וענייני בריאות שונים – ואמא עמדה בהם בשמחה ובגבורה.
(הרבנית ר' צביון מתוך הספר 'בית אמי')