אחד התלמידים המפורסמים, רבי ישראל מאיר לאו, מלפנים הרב הראשי לישראל, מספר:
"מאה בחורים היינו בשנת תש"י בבנין של ישיבת 'קול תורה' ברחוב אוסישקין", פותח הרב לאו את שיחתו בהתרגשות, "רבי גדליה היה המשגיח של כולנו. מה אומר ומה אדבר: אמנם כל חייו הוא היה רק בעולם התורה, אבל אם היום קיימים ורווחים בעולם החינוך מקצועות כפסיכולוגיה, פדגוגיה ודידקטיקה, הרי שהוא היה ראש וראשון בכל התחומים הללו. הוא היה הפדגוג הגדול ביותר שהכרתי מימי. בכישרון ובסייעתא דשמיא שהוענקו לו משמים הוא הכיר כל בחור הרבה יותר טוב ממה שהבחור הכיר את עצמו.
"זה התבטא בכך שלכל אחד הוא דיבר בשפה אחרת, כדי להוציא אל הפועל את הכוחות שגלומים בו. לדוגמא, אם ידע על מישהו שכאשר יגידו לו מילים טובות הוא יסתפק בזה ולא יתאמץ להתעלות בתורה ויראת שמים, היה מדבר אליו בשפה קשה ותובעת. כך גם להיפך, אם ידע על מישהו שישבר ויפגע אם ישמע דברים קשים כגידים, או אם יעמידוהו מול תביעות נוקשות, הוא היה מדבר אליו בְּרַכּוּת ומקרבו בימינו. הוא היה מחנך משכמו ומעלה שידע לעצב את אישיותם של בני התורה בשנים לא פשוטות כלל ועיקר; את מי ללטף ועל מי לגעור, את מי לקרב ולמי להראות סבר פנים תקיפות, ותלמידיו הרבים הפזורים בכל קצוי ארץ מוכיחים כמאה עדים על הצלחתו בתחום החינוך.
"אחת הדוגמאות המאלפות שרגיל אני לספר בבחינת 'בדידי הוי עובדא', הוא היחס השונה שקיבלנו אני ועמיתי ל'חברותא' על אותה עבירה ממש. ה'חברותא' שלי היה בחור יקר שהגיע מבני-ברק, מבוגר ממני בשנה, בן להורים שעלו מבלגיה. רוב זמן שהותינו יחד הקפדנו ללמוד, אך כדרכם של נערים קרה שלאחר כמה שעות לימוד, החלפנו איזו מילה וצחקקנו קמעה. רבי גדליה היה צופה את הליכות מאה הבחורים שלמדו בישיבה, ממקום עמדו ליד ארון הספרים, והשגיח על מעשינו.
"באחד מאותם רגעים של קלות ראש, הוא קרא לפתע ל'חברותא' שלי בסימון אצבע, וכאמון על מניעת ביטול תורה הוא הטיף לו מוסר בעקבות הצחקוק או הפטפוט. אבל כאמור הרי לא רק הוא פסק מדברי תורה, גם אני עסקתי בדברי שיחה, ולי המשגיח לא קרא לנזיפה. הרהרתי והפכתי בשאלה: מדוע המשגיח לא נזף בי? האם אני זוכה ליחס מועדף בשל היותי יתום? האם משום שלעמיתי החברותא יש הורים הוא רק ננזף?
"למחרת, כשעברתי ליד ארון הספרים, בסמוך לרבי גדליה, הוא פנה אלי ואמר לי: 'ישראל מאיר, כדאי לך להקפיד יותר על הימנעות מדברים בטלים, במיוחד אם חלילה וחס מעורב בהם אבק של לשון הרע או רכילות'. הוא דיבר איתי בקול מלטף, כידיד שמעניק עצה טובה לאיש אהובו. כה שונה היה קולו מטון הדיבור שלו 'זכה' ה'חברותא' שלי אמש בשעת מעשה.
"שנים ארוכות אחר כך, סיפר לי רבי גדליה על דרכו החינוכית שהביאה אותו לנהוג בנו איפה ואיפה, לכאורה. הוא סיפר על ביקורו לימים של החברותא שלי, בישיבה, ובו פתח הוא עצמו, רבי גדליה, בשיחה על ימים עברו ואמר לו: 'אתה ודאי נוטר לי בלבך על שאותך הוכחתי בתוכחות מוסר אודות ביטול תורה ובחברך לא גערתי. אלא שאני במידת ההבנה הצנועה שלי נהגתי. אילו הייתי אומר לך אז: 'אתה בסדר, אבל אתה צריך להיות עוד יותר בסדר', היית אומר לעצמך: שלום עליך נפשי, די לי שאני בסדר, אפילו המשגיח אמר לי זאת ודי לי בזה… והיית ממשיך בדרכך. לך היה צריך להגיד דברים קשים כגידים כדי לנער אותך מאדישותך'.
"אך ה'חברותא' שלך – הוא ההיפך הגמור ממך. הוא עלול היה ליפול לדכדוך אילו גערתי בו, ולהיפלט החוצה בשל גערתי. הרי לא היו לו אב ואם שיאמרו לו כי הישיבה היא המקום המתאים לו מכל, ולשם חייב הוא ללכת. הוא לא היה חייב לאף אחד בעולם דבר וחצי דבר. אילו הייתי גוער בו קשות, הוא היה עלול לתת גט כריתות לכל הענין. רוב בני גילו במצבו, לא נשארו בעולמה של תורה. חובתי היתה לשומרו בחממה ולטפחו. אם הוא התקדם בחיים, זה משום שאני, לפחות בזמן שהיה תחת חסותי, השתדלתי לעודדו ולא לדכאו'.
"זאת היתה תורתו החינוכית של רבי גדליה", מסיים הרב לאו את שיחו, "המשגיח האחראי על מאה בחורי הישיבה בתקופתי. כאמור, הוא לא למד מעולם פסיכולוגיה וחינוך, אבל היו לו נסיון וידע והבנה עמוקה בתחום, ובעיקר אהבה ורגישות עצומה לבני אדם, והם שהנחו את דרכו בשדה החינוך".
(קטעים מתוך הספר 'רבי גדליה')