וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר (מח, יד)
רבי אלימלך מליז'ענסק זצ"ל, בספרו "נועם אלימלך", מצא עבורנו לקח נפלא בפרשה:
חז"ל (בבא מציעא נט ע"א) אמרו, שנח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים. ולמדו זאת מתמר, ובגמרא שם מסופר שמר עוקבא עשה כך הלכה למעשה. הוא קפץ לתנור יחד עם אשתו, כדי שהעני לא ידע מי שם על פתח ביתו את המאכלים, ולא יתבייש.
מעשה כעין זה מסופר על רבי יעקב ישראל לובצ'נסקי זצ"ל, גיסו של הסבא מנובהרדוק, שכיהן כמשגיח של ישיבת ברנוביץ'. לפני כן הוא היה תקופה מסויימת הרב של ברנוביץ', לאחר פטירת אביו.
ראשי הקהל ביקשו ממנו שיסכים לפיטוריו של שמש בית המדרש, כיון שהשמש היה אמור, בין שאר המטלות שלו, להשכים קום, לבוא לפני כולם לבית המדרש ולהצית את האש בתנור, כדי שכשראשוני המתפללים יגיעו – יהיה קצת חמים בבית המדרש בחורף הנורא בליטא, והשמש היה כבר זקן, והיה ער בלילה עד שעה מאוחרת [כי היה אמור לחכות לאחרון הלומדים בבית המדרש על מנת לסגור אותו], ולא הצליח לקום בזמן כדי להצית את התנור. בתפילת שחרית היה קר בבית המדרש ולאנשים היו טענות, וביקשו רשות מהרב לפטר את השמש. ובאותם ימים ללא פנסיה, הוא היה צפוי לחיי ניוון, לחיי רעב.
הרב אמר להם שהוא ידבר עם השמש, ואולי זה יעזור. ומאז באמת המצב השתנה – היו באים לבית המדרש, ובית המדרש היה מוסק. כולם הבינו שהשמש שמע לקול הרב וחזר למוטב.
האמת היתה שהרב עצמו היה קם לפנות בוקר, והיה בא לבית המדרש להסיק בעצמו את התנור, מכיון שהוא ידע שאין מה לדבר עם השמש – אין לו כח לקום בזמן…
יום אחד, נדדה שנתו של השמש הזקן, והוא החליט לבוא מוקדם לבית המדרש לראות מה קורה שם, ולהצית בעצמו את התנור. הוא עולה לבית המדרש ומוצא יהודי [הוא לא ידע שזה הרב] כמעט כל כולו גחון לתוך התנור. הרב בדיוק פיזר נסורת על העצים הקפואים וניסה להצית את הנסורת כדי שהאש תאחז בגזרים, וזה לא הלך כל כך מהר, כיון שהקור היה באמת נורא ואיום, וגזרי העץ היו לחים.
עמד השמש מאחורי היהודי האלמוני, וכנראה חשב לעצמו שזה איזה עני שישן כאן והיה לו קר והוא רוצה להתחמם. הוא עקב אחרי המעשים שלו, ואמר לו: 'שלומיאל שכמוך! אפילו להצית אש בתנור אינך יכול?!' ונתן לו מכה…
והרב עומד גחון בתוך התנור, ולא מוציא את הראש!… הוא יודע שאם יוציא את הראש, והשמש יראה על מי הוא גיחך ולמי נתן מכה – יהיה לו מאד מאד לא נעים! אז הרב עמד בתוך התנור, ובינתיים האש נאחזה בעצים… והרב מחכה ומחכה ומחכה, עד שהוא ראה שהשמש נואש מהיהודי המוזר הזה, שצוחקים עליו ונותנים לו מכה והוא לא מגיב, והשמש גרר משם רגליים.
לאחר שהרב ראה שהשמש כבר לא שם – הוציא את ראשו מהתנור, וראה שזקנו נחרך. הרב חזר הביתה, ואשתו, שראתה את הזקן החרוך, שאלה: "מה קרה?!", והרב סיפר לה את הסיפור.
שאלה אותו: "ואם השמש היה ממשיך לעמוד שם, היית נשאר שם עד שיחרכו לך גם הפנים?!" והוא, בלי היסוס, ענה לה: "מה השאלה? – אם הגמרא אומרת שנח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו, אז אם הוא כבר נמצא בתוך הכבשן, ודאי שאסור להוציא את עצמו משם"…
יעקב אבינו היה חייב על פי נבואה לשכל את ידיו, הוא היה חייב להציב את אפרים לפני מנשה, אבל הוא היה יכול לעשות דבר הרבה יותר פשוט – במקום שהידיים שלו יהיו בתנוחה לא כל כך קלה, הוא היה יכול להחליף את המקומות שלהם, להציב את אפרים מימין, ואת מנשה משמאל…
וכאן מוסר לנו ה"נועם אלימלך" את הלקח הנפלא: גם לפעמים כשצריכים ומוכרחים – למזער כמה שאפשר את אי הנעימות! אם אתה יכול לשכל את הידיים, יהיה לך אולי לא נח, יהיה לך קשה – אך זה כדאי! ובלבד שלא תחליף את המקומות שלהם, שמנשה יתבייש פחות!
(רבי שלום מאיר ולך שליט"א – נאה דורש)