הרב ישראל קוטלר
פגשתי בו לראשונה בחג הפסח לפני שנים אחדות, יחד עם חבריו לישיבה ועם מחנכיו. נערים אלו המגיעים מבתים יהודים, עלו מרוסיה שם הם גדלו כנוכרים. "הם הגיעו לכאן עם התרבות הנכרית אותה הכירו ונראים היו כגויים לכל דבר", מעידים רבניהם, "אך הניצוץ היהודי סירב להרפות".
באמצעות יד מכוונת במסגרת תורנית שנוסדה על-ידי ישיבת "אור שמח" לפני שנים רבות, הם זכו להכיר את אור היהדות ולשוב לחיק מחצבתם. וכך, בחורים אלו שחלקם הגדול אף לא זכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, זכו לקיים את המצווה הגדולה לה זוכה כל תינוק יהודי בן שמונה ימים, ולדבוק בלימוד התורה.
"המלאכה היא קשה", מעידים רבניהם, "אך הנערים הצעירים אינם אומרים נואש והם יכולים להוות סמל ודוגמא עבור כל אחד ואחד מאיתנו, אשר נולד וגדל באופן טבעי בחממה הביתית של משפחה המקיימת תורה ומצוות. הם אף לא זוכים לעצם קיומו של בית, לחיזוק של אבא ואמא. אבל הם חפצו לשהות בישיבה לדבוק בחיי היהדות.
"מהרגע שהם חשים את מתיקות התורה, בלימוד המשותף, בהדרכה האישית והאינסופית, הם בפנים. למרות הקושי העצום".
"מצב היהדות ברוסיה קפוא יותר מנהרות המים בסיביר"
במסגרת הייחודית שהוקמה מיסודה של ישיבת "אור שמח", ע"י הרבנים הגאונים רבי מנדל וינבך זצ"ל ויבלחט"א רבי נתן נטע שילר שליט"א, אשר שמה לה למטרה לאתר בני נוער יהודים במדינות חבר העמים שברוב המקרים חיו חיים רחוקים מן היהדות ולעיתים אף לא ידעו על עצם יהדותם, הם זוכים להשיב את אותם בנים תועים אל אביהם שבשמים, לחנכם בדרך התורה והמצוות כרוח ישראל סבא, ולהעלותם ארצה, בבחינת "לך לך מארצך".
התלמידים היקרים הבאים מן הנכר, הם ילדים שמשאירים מאחור את הוריהם, משפחתם ומולדתם, וכתחליף לאלה משמשת הישיבה כחממה משפחתית לכל באיה, כאשר הרבנים המסורים משתדלים ומתאמצים לספק את צרכיו של כל אחד ואחד באופן פרטי. עבור התלמידים הישיבה מהווה תחליף הולם לבית חם, המעניק יחס חם ואוהב, מזון, ביגוד וכל שאר הדברים להם הם כל כך נזקקים.
חלק ניכר מהתלמידים זוכים רק כאן בארץ ישראל להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. הם זוכים כאן לקבל זוג תפילין מהודרות ולהניחן לראשונה בחייהם, צעדים ראשונים אלה הינם אבני היסוד בדרכם המתהווה כיהודים כשרים, וכבני תורה של ממש.
המצב היהודי רוחני הקיים כיום בברית המועצות, אחרי 70-80 שנות ניתוק מיהדות, הינו קר וקפוא עוד יותר מנהרות המים שבסיביר בחורף. בודדים ומעטים הם אלה שעדיין מתגוררים שם ויש בהם ולו קורטוב של לחלוחית של דבר שבקדושה. לא ניתן ואין שום סיכוי לשכנע בחור לבוא ללימודים בארץ ועוד בישיבה קדושה.
באמצעות השקעה בלתי נלאית מצליחים לשכנע הורים וילדים לבוא ללמוד בארץ. וכך, מידי שנה ובמהלך השנה, לאחר איסוף מידע ופרסום רחב היקף, הישיבה עורכת מספר סמינריונים במוסקבה ובקייב לקבוצות בני נוער עם הוריהם, ובתום גיבוש הקבוצה דואגת הישיבה למימון הוצאות הבאתם ארצה ולצרפם לכלל הילדים והנערים השוהים במסגרת הייחודית, הדואגת בצורה כנה ועמוקה לכל צורכיהם הכלליים, כמו גם לכל צורך פרטי של כל אחד ואחד מבניה, ברוחניות ובגשמיות.
הקשר בין ראש הישיבה והצוות לכל בוגרי הישיבה נשמר ונמשך לאורך שנים ואינו מסתכם אך ורק בשנות לימודם בישיבה. בין בוגרי הישיבה נמנים כיום אברכים בני תורה המקפידים על קלה כבחמורה, תלמידי ישיבות הממיתים עצמם באוהלה של תורה.
נוסף לכך ישנם מהבוגרים הנעזרים כלכלית על-ידי הישיבה במהלך התאקלמותם בארץ הקודש בכלל, ובפרט בהגיעם לפרק בו מקימים הם את ביתם נאמנה.
מעגלי חיים נסגרים
ארבעה נערים מתוך קבוצת הנערים הגדולה זכו רק בשנות בחרותם למעמד פדיון בכורות. ההתרגשות לקראת המעמד הייתה גדולה. בשולחן המזרח התיישבו הכהנים, הרבנים, הנערים הבכורים ורבותיהם, כשמסביב חבריהם וקהל רב. כולם יחד נקבצו, ממתינים ומייחלים לרגע בו ישמעו את הנערים מברכים את הברכה על עצמם ומעבירים חמישה סלעים לידי הכהן הפודה אותם.
את השולחן פיארו הרבנים הגאונים, רבי אליקום דבורקס שליט"א, מו"צ ורב בשכונת גבעת זאב החדשה מטעם שארית ישראל, מחבר הספרים הנודע רבי שלום מאיר הכהן ולך שליט"א, רבי אריה אברהם סמאג'ה שליט"א, מרבני רמת שלמה, ועוד.
המעמד נערך בבית הארחה גבעת ושינגטון, בהשתתפות מנהל הנופשים במקום, איש החסד הרב יעקב מילר שליט"א. את המעמד הנחה בטוב טעם הרה"ג רבי בנימין הכהן קובלסקי שליט"א, שאף פדה את אחד הנערים. בזה אחר זה הוזמנו הנערים שפדו אותם לעמוד על רגליהם ולומר את הברכה הראויה, כאשר בספרים הקדושים מובא גודל העניין לקיים את המצווה הנשגבה הזו ברוב עם, בפרט כשהיא נעשית באיחור, כפי שאירע עתה. הקהל העצום שאג כולו כאחד "אמן" בהתלהבות רבה, ומיד פרצו כולם בשירה אדירה ונרגשת, כשהנערים הנפדים וחבריהם אינם יכולים להסתיר את התרגשותם העזה.
אחד הנערים נפדה על-ידי כהן שאף הוא מקרב יהודי ברית המועצות לשעבר, וכולם הרגישו כיצד מעגלים שלמים נסגרים מול עיניהם, בסיפורי חיים שאינם יודעים, ובלתי אפשרי היה לא לחוש בהם. די היה במבט בפניו של כל נער כדי להבין עד כמה גדול ונסתר הסיפור העומד מאחוריו.
עיני כולם הוצפו בדמעות התרגשות על גדול זכייתם להשתתף במעמד כביר זה. "יתכן ולא כדאי לכם להיפדות", אמר לנערים בחיוך מנחה המעמד, "כך תזכו לגדול בבתים גדולים וחשובים אלו של הכהנים הנמצאים עימנו…" הכהנים השיבו בשמחה רבה, אולם הנערים שכה המתינו לקיים את המצווה המיוחדת עליה הסבירו להם רק לאחרונה, לא חשבו פעמיים, ביודעם כי הם ממשיכים מכאן אל החממה הרוחנית המהווה גם את ביתם הגשמי, אל הישיבה בה הם לומדים ונהנים מצוף התורה הקדושה.
"חיים כפולים"
הריקודים נמשכו עוד שעה ארוכה ויחד עמהם דברי התורה, ובתווך ביקשתי מאחד הנערים הנפדים לספר את סיפורו:
"ידעתי על עצם היותי יהודי כבר בגיל שלוש", סיפר הנער הצעיר לוי סריוז'קין, שנולד וגדל בארץ הנכרייה רוסיה, "אולם המידע על אודות יהדותי הסתכם בידיעה בלבד, וגם זאת אך ורק לאור זאת שהורי שלחו אותי לבית הספר היהודי בקייב. לולי זאת לא הייתי מודע כלל לעובדת היותי יהודי. הסיבה שהוריי שלחו אותי לבית הספר היהודי בקייב, הייתה אך ורק בשל העובדה שבית הספר היהודי הציע יום לימודים ארוך שתאם לשעות עבודתם. זה הכל. לצערי הרב היהדות לא עניינה אותם כלל.
"דבר זה", הוא מוסיף ומספר, "יצר באישיותי חיים כפולים. בבית הספר הייתי חובש כיפה ומשתדל להתנהג על-פי ה'קודים' החברתיים ומצוות היהדות שבית הספר מלמד את תלמידיו להתנהל על פיהם. מנגד, מאותו הרגע בו יצאתי מבית הספר, באופן כמעט אוטומטי ירדה הכיפה מראשי וכל המחויבויות מבית הספר הפכו ללא רלוונטיים בבית.
"כעת אני נזכר", אומר לוי, "באותו היום בו שכחתי להוריד את הכיפה בסיום הלימודים ורק כשהגעתי לביתי הבחנתי בכך שהכיפה עדיין מונחת לראשי. כמובן שבאותו הרגע, באינסטינקט מהיר, הורדתי את הכיפה מהראש והיא נטמנה במהירות בילקוט, אך למרות כל זאת עדיין העיקה עלי התחושה שאת כל הדרך לביתי עשיתי כשכיפה לראשי"…
עוד מספר לוי, כי את אווירת השבת הקדושה "זכינו חלק מחבריי מתלמידי בית הספר ואני להרגיש בכל שבוע כבר ביום חמישי. אך האמת הכואבת הינה, כי רק ביום חמישי ניתנה לנו הזדמנות לחוות את תחושת העונג הזאת של שבת המלכה, בכל ליל שישי היו התלמידים אופים חלות לשבת, על מנת לקחתם לבית ולקדש עליהם את השבת. אולם לצערי הרב אצלנו בבית לא היה קידוש ולא שמרו שבת, כך שבאפיית החלות בלבד הסתכמה אצלי תחושת השבת הערבה וניחוחות השבת, אשר הלכו והתרחקו ממני ככל שהתקרבתי לביתי".
"אווירת קדושה"
"התפנית החדה בשמירת תורה ומצוות ובגישה שלי ליהדות בכלל", מספר לוי, "החלה כאשר עלינו לארץ ונכנסתי ללמוד בישיבה. שם, על אף היכרותי הכללית מאוד עם התורה והמצוות, זכיתי לקבל משמעות יתירה כאשר אני שותף אינטגראלי בקיומם.
"כבר בהגיעי לשנתי הראשונה בישיבה, בחודש אלול בשנת תשע"ב, למדתי להכיר וללמוד את החוויות הרוחניות שמספקים חגי תשרי, החל מאווירת הקדושה שאפפה את הסובבים בטרם התקדשו עלינו החגים, עבור דרך ההתרגשות והציפייה לבואם, וכלה בהשתתפות האישית שלי בתפילות הימים הנוראים ובמצוות החג.
"עד היום אמנם ניתנה לי האפשרות לשמוע על החגים, אך לא לקיים אותן באופן מעשי. לפתע כעת מצאתי את עצמי מגלה עניין רב במצוות האלה. הרגשתי במוחשיות כיצד אינה דומה שמיעה לראייה".
הנער הצעיר מציין בין היתר, כי רק בשנים האחרונות החל לנסות ולהתעמק במילות התפילה ובמשמעותן. "מסתבר שלחגים ולאווירת הקדושה הייתה השפעה עצומה על כניסתי לעולם התורה והמצוות והם היוו תנופה אדירה עבורי. וכך, מיד לאחר חג הסוכות גמלה ההחלטה בלבי ועוד ארבעה מחבריי לקבל על עצמנו עול מלכות שמים ולהיכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה", הוא אומר ומוחה דמעת התרגשות.
"קשה לי לתאר את המעמד המרגש", הוא עוצר את שטף דיבורו, מבין את גודל המעמד הנשגב לו זכה. "הגיעו רבנים חשובים מאוד להיות איתנו", אומר לוי בקול שקט, "הסנדקים שלנו היו הגר"מ שפירא זצוק"ל ויבדלו לחיים ארוכים הגר"ח וולקין שליט"א, הגר"ז שוורצמן שליט"א, ולשמחתי הרבה זכיתי אני להיות החמישי הנמנה בין הנימולים".
• • •
כיום, שנים אחדות לאחר שנימול ולאחר שאף זכה לפדיון בכור כדת וכדין, הוא מעיד על עצמו: "אני חש שייכות יותר מאי-פעם לעם ישראל ולתורה הקדושה ומרגיש את החיבור לתורה שהולך ומתחזק מיום ליום. אני שמח ובטוח שאכן מצאתי את המקום הנכון בו אני רוצה להעביר את שנות בחרותי, בהיכלה של תורה, בישיבה הקדושה. מי היה מאמין".
(מגזין 'במה')