בתשע קהילות קדושות כיהן הגאון הקדוש רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע בעל 'בני יששכר' ברבנות. בכולן הרביץ תורה ויראה, עמד על משמר היהדות, וחיזק את יסודותיהן.
תחנתו האחת לפני האחרונה – טרם שבא לשכון כבוד בעיר רבנותו האחרונה שעל שמה נקרא – דינוב, היתה בעיר מונקאטש.
בשלהי שנת תקפ"ה, נקרא רבי צבי אלימלך מגליציה – ארץ מולדתו לעיר מונקאטש שבגלילות הונגריה, לכהן בה כרב.
רוחות ההשכלה שנשבו בבוהמיה ומורביה, חדרו גם להונגריה, וראשי הקהל נתנו עיניהם ברב הצעיר והחריף שבגליציה, שהתפרסם כלוחם חריף ונחרץ בהשכלה וגרורותיה.
כארבע שנים בלבד כיהן בעל ה'בני יששכר' במונקאטש, אך את חותמו הטביע עליה לדורות. התקנות שתיקן, והרוח החיה שהכניס בקהילה, קיבעו את צביונה היהודי השורשי לדורות, עד שהעיר מונקאטש היתה לסמל של קהילה יהודית אמיתית ומסורתית שלא נפגעה מפגעי הזמן.
כעבור כיובל שנים, זכתה קהילת מונקאטש למנות את נכדו הרב הקדוש רבי שלמה שפירא בעל 'שם שלמה' לרבה, ואחריו את בנו רבי צבי הירש בעל 'דרכי תשובה' ונכדו בעל 'מנחת אלעזר', צדיקי שושלת 'מונקאטש' המעטירה הנקראת על שם עיר זו, עד ימינו אנו.
עם בואו של בעל ה'בני יששכר' להונגריה, פגש באחד מחסידי הצדיק הקדוש רבי יצחק אייזיק מקאליב זי"ע, שהתגורר בארץ-זו ונסתלק לבית עולמו כמה שנים לפני כן, והלה סיפר לרב החדש שהגיע מגליציה מה שזכה לראות באחת השנים בהדלקת נר חנוכה אצל רבו זה.
"לפני הדלקת הנר פתח הצדיק וסיפר מעשה משונה, שעד היום לא הבנתי את פשרו, וזהו המעשה:
כפרי אחד היה ששמו 'לוי', שזכה והתעשר עושר רב.
עם הארץ גדול היה אותו לוי, ואף קרוא וכתוב לא למד בצעירותו, ולאחר שגדל והיה לאיש, החל לעסוק במסחר ובאורח-פלא, למרות בערותו, הצליח ה' דרכו ועסקיו שגשגו ועשו חיל.
כאשר בגרה בתו הראשונה של כפרי זה, בחר לו בזכות כספו חתן בן תורה ולמדן שהיה סמוך על שולחנו, והסב לו נחת וכבוד.
לימים, הגיעה בתו השניה לפרקה, והגביר – שבינתיים עסקיו פרצו לרוב והתעשר מיום ליום יותר ויותר, החל לגלות 'מבינות', ואיווה לו לחתן את בחיר עולם הישיבות.
נטל הגביר את חתנו הגדול ונסע יחד עמו לאחת הערים הגדולות שהתפרסמה בזכות הישיבה הגדולה אשר בקרבה – שם ימצא לו חתן כלבבו.
נדוניית-ענק הבטיח הגביר לראש הישיבה, וזה שידך לו את אחד הבחורים המופלגים שבישיבה, שנאה היה לו התואר 'בחיר התלמידים'.
התיישבו שני הצדדים לכתוב את התנאים, והגביר ר' לוי בא במבוכה:
הן אינו יודע קרוא וכתוב, וכיצד יחתום את שמו על שטר התנאים?
כיצד ישא את פניו כאשר יתבקש לחתום על השטר לעיני החתן והמחותן, ויתברר כי הגביר הנכבד אינו יודע אף לחתום את שמו…
ראה חתנו הגדול את מבוכתו, והרגיעו: אוכל ללמדך כיצד לחתום את שמך, עד שאף אחד לא ירגיש שאינך יודע לכתוב.
ישב החתן ללמד את החותן, והסביר לו: הלא שמך לוי, זהו שם קל מאוד לכתיבה, מפני שהוא מורכב משלושה קוים בלבד:
האות הראשונה ל', היא קו ארוך מעט ומפותל מעט בראשו – ל, האות השניה ו', היא קו בינוני – ו, והאות השלישית י', היא קו קצר – י.
שלושת האותיות יחד יוצרים את החתימה של שמך – לוי.
כך ישב החתן ואילף את חותנו לחתום את שמו, עד שהלה למד היטב את החתימה ושיננה בעל-פה לבטח.
הגיע זמן התנאים, בראש השולחן הסב הגביר ולצדו החתן המובחר המיועד, ואביו המחותן, מובן שגם מקומו של ראש הישיבה בה למד החתן לא נפקד, וסביב הסבו נכבדי העיר ולמדניה.
ישבו הכל והיטיבו את לבם במאכל ומשקה, וכמובן בדברי תורה ופלפולי דאורייתא, כאשר המחותן הגביר יושב בתווך מאושר וזורח על החתן לו-זכה, כשהוא מהנהן במרץ לשמע התנצחויות בעלי התריסין – משל משתתף הוא בדיון הער.
כאשר הגיעו לכתיבת שטר התנאים, היה המחותן בטוח בעצמו.
בלבו בירך את אביו המנוח, שהעניק לו בברית המילה שם כה קצר וקל לחתימה – לוי. לו היה קורא את שמו 'משולם זלמן יקותיאל יהודה', היה מצוי בצרה אמיתית…
כעת, למד לחתום את שמו, ואל-לו לחשוש מחרפה ובזיון בפני האורחים הנכבדים.
וכך, חתם אבי החתן את שמו מתחת שטר התנאים, ואחר הוגשה העט לידי המחותן אבי-הכלה.
זה האחרון נטל את העט המוזהבת ביד בוטחת והחל לשרטט שלושה קוים כפי שלמד.
אלא שמוחו האפוף רגשות התלהבות התבלבל מעט, והחליף את סדרם של שלושת הקוים.
במקום להתחיל בקו הארוך – הלמ"ד ואחריה הוא"ו והיו"ד המרכיבים יחד את המילה לֵוִי, הפך את הסדר:
תחילה שרטט קו קצר י' ולאחר מכן ו' ולבסוף קו ארוך ן – יָוָן…
ובמילים אלו סיים הצדיק מקאליב את סיפורו".
"ואני" – אמר החסיד "לא הבנתי את סודו של המעשה המחודד, ואת הקשרו לחג החנוכה".
נענה הרב הקדוש מדינוב ואמר: "ומדוע לא תבין?
הן בסיפור זה טמון סוד החנוכה.
שלושת אותיות אלו בסדרן מרכיבים הן את שמם של החשמונאים הקדושים הכהנים בני לוי, וכאשר הופכים את הסדר הרי הם שמה של טומאת יון, וזהו חג החנוכה – מלחמת החשמונאים ביוונים".
('אביר הרועים' – קאליב)