סיפר יהודי ת"ח, רבו של אחד מיישובי הצפון:
ליל ב' באלול תשע"ה. השעה 22:00. אני חוזר משיעור בבית הכנסת ולפתע אני מקבל טלפון. על הקו מזדהה יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, ועל פי שם משפחתו אני גם יודע שהוא נמנה מעדות אשכנז.
"הרב", הוא פותח, "מחר סליחות ראשונות. יש סליחות בבית הכנסת?"
ואני, שכל בוקר מגרד את העשירי למניין, מתחיל להרהר ביני לבין עצמי: הרי אפילו בעשרת ימי תשובה, עם כל המאמצים, אין כאן מנין לסליחות, אז מחר?! בקושי מנין לשחרית אנחנו מגרדים, אז מנין סליחות?
אבל מחשבה אחרת קטעה את הרהורי הפסימיים. יהודי שואל אם יש מנין סליחות, ואני אגיד לו לא? ובלי לחשוב יותר מדי עניתי לו: בוודאי שיש מנין.
"באיזו שעה?" הוא שואל, ואני משיב: מחר ב–5:15 סליחות.
"תודה רבה הרב, נפגש, לילה טוב".
אני מניח את הטלפון על השולחן ומתחיל לחשוב. מאיפה יהיה מנין, אנחנו סך הכל שניים. אבל מול עיני עומדת המשנה 'לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה'. אני ננער ממחשבותי ומתחיל להעביר הודעה טלפונית בין המתפללים.
"חברים, מחר בבוקר סליחות ראשונות בשעה 5:15. נא הגיעו כדי שיהיה מנין".
הראשון עונה: "אשתדל". השני עונה בחיוב. והשלישי מציין שמחר ספציפית הוא לא יכול. אני מנסה לחייג למי שאני חושב שאפשר להתקשר בשעות כאלה, ומגיע ל-6 איש ש'ישתדלו' להגיע.
כבר קרוב לחצות. אני מציין לעצמי שעשיתי מה שיכולתי, ובעז"ה הקב"ה יצרף מחשבה למעשה.
בבוקר אני 'לוקח את הזמן', מניח שגם אם אגיע 5 דקות מאוחר אפתח ראשון את בית הכנסת.
5:20. אני מגיע, ולהפתעתי בית הכנסת מלא. 15 איש, רובם בכלל אשכנזים, מחכים רק לי כדי להתחיל.
"קמתי באשמורת לבקש על עווני…" המנגינה והמילים נוגעים בלב עד כדי דמעות. 15 בנים של הקב"ה הגיעו לבקש סליחה בשעה 5:15 בבוקר.
בחודש אלול לא היינו צריכים לחפש מנין, היה ב"ה מנין גדול מדי יום לסליחות ולשחרית שאחרי. בשנה שעברה זכינו גם כן לסליחות, והשנה בעז"ה נזכה גם כן.
בשבת האחרונה בסעודה שלישית בבית הכנסת אני מספר את הסיפור, ואותו יהודי שכבר ב"ה זכה להתקרב להקב"ה, מתחיל לדמוע ואומר ספק לעצמו ספק לציבור כולו: "אולי בגלל זה זכיתי להתקרב להקב"ה".
"מן הטובות אשר היטיב ה"י עם ברואיו, כי הכין להם הדרך…"
(משנתה של תורה ראה תשע"ו)