"נר מצוה ותורה אור"
ידועים דברי מרן האור החיים הקדוש, "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות התורה…". כל אחד ואחד מאתנו משתוקק להרגיש באותה מתיקות וערבות, חלק מאתנו כבר זכו לכך, לפחות באופן חלקי. אבל מה לגבי אלו שלא זכו לכך?
השאלה הזאת גדולה שבעתיים כשמדברים על בחורי ישיבות. הם נמצאים 24 שעות ביממה בישיבה, 12 שעות מתוכן על יד הגמרא, וצריכים ללמוד. בחור שנהנה מהלימוד, אשריו ואשרי חלקו, אבל בחור שלא זכה לכך, נידון לשעות של קושי אם הוא לומד למרות חוסר ה'גישמאק', או שעמום אם הוא לוקח הפסקות ארוכות במהלך הלימוד.
שוחחנו בעניין עם הגאון רבי יעקב וינגרטן שליט"א, מי שמשמש כבר למעלה משלושה עשורים כר"מ בישיבה, ושבוגרי הישיבה לצעירים 'מאור עיניים' – רחמסטריווקא בירושלים, בשנים האחרונות, מעידים פה אחד כי הוא הכניס בלבם אהבה ללימוד הגמרא. הגר"י וינגרטן שליט"א התפרסם בעיקר בזכות ה'סידור המפורש' שחיבר, לצד 'מחזור המפורש', 'סליחות המפורש' ועוד.
"הלוואי והיתה לנו איזו תרופת פלא למי שאינו נהנה מהלימוד", פותח הרב וינגרטן במענה לשאלתנו. "זה לא עניין של הדרכה טכנית, שאנחנו יכולים לומר לבחור עשה כך וכך ותרגיש הנאה עצומה בלימוד…
"אבל יש כן איזהו קו שאם הבחור יצעד לאורכו, הוא יגיע בסופו של דבר לאהבת הלימוד ולהנאה מלימוד הגמרא, ובקו הזה אנחנו צריכים להוליך אותו, בתפילה ותקווה שהוא אכן יגיע אל היעד…
"איך באמת קונים את ההנאה בלימוד ובעיקר איך מנחילים אותו לאחרים? ובכן, צריכים לבסס קודם כל שתי הנחות יסוד, שבלעדיהן אי אפשר להתקדם עם בחורים לשום מקום.
"זכורני, כשבנו את הבניין המפורסם של ישיבת 'אור החיים' בראשות הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א, כל ירושלים עקבה אחרי הבנייה. חפרו שם לעומק עצום, ולאחר מכן עוד קדחו יסודות מאוד מאוד עמוקים.
"היו מספרים אז בדיחה בירושלים, שממשלת אוסטרליה הגישה לאו"ם קובלנה כנגד מדינת ישראל, בטענה שהחפירות של 'אור החיים', חרגו משטחי מדינת ישראל והגיעו לקצה השני של כדור הארץ, בשטחה הריבוני של אוסטרליה.
"מצד שני, לפני זמן מה ראיתי איך בונים קרוואן במקום אחר בעיר. לא חפרו בכלל. בא טרקטור, יישר קצת את השטח, הגיעה משאית עם מנוף והורידה קרוואן… אין יסודות ואין שום דבר.
"למה באמת? התשובה פשוטה. הקרוואן לא אמור להחזיק לנצח, והוא אינו מתנשא לגובה רב. בשל כך אין צורך ביסודות. לעומת זאת בניין גדול ורב קומות שאמור להחזיק עד ימות עולם, צריך להיות מבוסס היטב באדמה, עם יסודות חזקים מאוד.
"את המסר הזה אנחנו חייבים לטעת בלבבות של התלמידים שלנו, בלבבות של הילדים שלנו. רבותי! עכשיו חופרים יסודות, כמה שתחפור עמוק יותר, ככה יהיה לך יותר קל בהמשך. ככל שתתאמץ עכשיו, בשנות הבחרות, כך החיים הרוחניים שלך יהיו יציבים יותר בהמשך".
ודאות גמורה
"היסוד השני שחשוב מאוד לבסס אותו בלב הבחורים, הוא ההכרה שכל אחד יכול! כל אחד!!! גם הבחור עם הראש הכי חלש, אם יתאמץ ויתייגע, הוא יצליח. זה הבטחה מפורשת של חז"ל 'יגעת ומצאת תאמין'.
"מנגד, גם הבחור עם הראש הכי מבריק, עם הכישרונות הכי מוצלחים, אם הוא לא יתייגע ולא יתאמץ, הוא לא יצליח. גם זאת הבטחה מפורשת של חז"ל: "לא יגעת ומצאת – אל תאמין".
"אנחנו צריכים להגיע לכך שכל בחור, בבר מצווה שלו, ידע בוודאות גמורה ומוחלטת בלי שום צל של ספק, שאם הוא ישקיע ויתאמץ, הוא יהיה גדול הדור הבא! לא משנה מי אבא שלו, לא משנה מי הסבא שלו, אין לזה שום משמעות לגבי השאלה אם הוא יהיה גדול הדור הבא או לא.
"אנשים אוהבים לספר סיפורים על גדולי ישראל, כמה ההורים שלהם היו צדיקים, ואיך ראו עליהם כבר מגיל צעיר מאוד שההנהגות שלהם מיוחדות במינן…
"זאת טעות נוראה לחנך את הילדים שלנו ככה. כמובן שאם יש סיפורים מוסמכים על גדול כזה או אחר, לא צריכים למחוק אותם, אבל צריכים לתת דגש דווקא על גדולי ישראל שנולדו בבתים רגילים, שהיתה להם ילדות רגילה, ובכל זאת הם הפכו לגדולים בתורה, וזה הרקע של רוב גדולי התורה. כי כשאתה מספר לילד שלך על גדול פלוני, שהוא היה קדוש מרחם אמו, מה הוספת לחינוך שלו? איזו מוטיבציה נתת לו להשקיע? כלום! רק גרמת לו להבין שהוא לא נועד להיות גדול בתורה, ולכן חבל לו להתאמץ ולהשקיע.
"אנחנו חייבים להביא את הילדים שלנו ואת התלמידים שלנו להכרה הזאת, זה בסיס מאוד מאוד חשוב להצלחתם בלימודים בסייעתא דשמיא.
"אבל אני רוצה להוסיף עוד נדבך ליסודות החשובים האלו, וזהו שלב לא פחות חשוב: גם המגיד שיעור, הר"מ, המחנך, האבא והאמא, צריכים להאמין בזה. אם אנחנו ננסה לשכנע את הילד ולא נאמין בזה בעצמנו, לא תהיה לזה תועלת מספקת. המגיד שיעור שעומד בישיבה מול ארבעים תלמידים, צריך להאמין בכל לבו, שבכל אחד מהתלמידים שלו גלום הפוטנציאל להיות גדול הדור הבא. כך אנחנו צריכים לגשת למלאכה הזאת, אם אנחנו רוצים להצליח".
קושי אמתי
"אחרי כל האמור, מגיע השלב של הלימוד עצמו. הלימוד צריך להיות באופן שיעניין את הבחורים. לא בצורה ש'אני יש לי איזה רעיון ואני מחפש מי שישמע אותו', אלא ההיפך הגמור, שהבחורים ירצו לשמוע מה שיש לי לומר.
"זכיתי ללמוד בחברותא עם הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל, שלימד אותי איך עושים את זה… הוא היה שואל את השאלה בצורה כזאת, שמתוך השאלה כבר הייתי מבין שיש כאן שלושה תירוצים אפשריים שאפשר לתרץ עליה. הוא היה מציג את הסוגיא בצורה כזאת, שהשאלות הקשות היו מזדעקות מעצמן. הוא לא היה צריך לשאול אותן בכלל, אני כבר הייתי שואל אותו מראש, כי ההגשה שלו היתה כל כך מחודדת וכל כך חזקה, שהתהיות והמתמיהות עלו מעצמן.
"דבר ידוע ומפורסם הוא שהשיעור של הגאון רבי אשר אריאלי בישיבת מיר, הוא השיעור הכי מבוקש בעיון, ואנשים מכל העולם מקשיבים לשיעורים שלו באופן עקבי. למה? אחת מהסיבות היא שהוא מציג את השאלות בצורה כזאת, שהן זועקות מעצמן! זה באמת קשה, איך אפשר להבין את רש"י, למה הוא אמר ככה? חייבים למצוא הסבר שיניח את הדעת, וכשמגיע התירוץ, יש סיפוק והנאה, יש גישמאק בלימוד!
"כלל ידוע הוא, שאדם אינו יכול לשמוח עם תירוץ אם השאלה לא כאבה לו! הרבי מרחמסטריווקא זצ"ל אמר לי שהוא למד בישיבת 'שפת אמת', היה שם הגאון רבי שמחה בונים לייזרזון זצ"ל, שלא היה אומר סתם שיעור, אלא היה מכניס את הבחורים בעומק הסוגיא כך שהשאלה ממש כאבה להם, וממילא גם התירוץ שימח אותם.
"כעין זה שמעתי גם מראש הישיבה הגאון רבי אברהם אטיק זצ"ל, כשהיה ר"מ בישיבת טשעבין. הוא אמר לנו אז, שלדעתו היו צריכים לעשות בישיבה גדולה שיעור של שלוש שעות, לא שעה אחת. הוא אמר שבמקום למסור שיעור עם שאלות ותשובות, הוא סבור שצריכים שכל הבחורים יבואו עם גמרא, עם רשב"א וריטב"א, והמגיד שיעור ילמד איתם ביחד את הגמרא, יבדוק איתם מה קשה להם, כל בחור יגיד מה מציק לו, יבדקו איפה חסר בהבנה ואיפה השאלה היא שאלה טובה, ינסו לחדד את השאלות ולתרץ אותן, ילמדו ראשונים בצורה מסודרת, ויראו איך שהם שאלו את אותן שאלות ואיך הם גם יישבו אותן! ככה לומדים!
"אני נוהג לתת לבחורים 'מראי מקומות' להכין לפניה שיעור, כמו שנוהגים מגדיי שיעורים רבים. אבל אני מקפיד שלא סתם לכתוב להם תלמוד מפה עד פה, ומכאן עד כאן, אלא גם להוסיף הנחיה: "תבדוק אם הבנת מה כתוב, חשוב מה קשה לך בתירוץ הזה, האם אתה מבין את הסברא לחלק בין שני המקרים???
"ככה מפתחים אצל הבחור את השאלה, את התהייה, מייצרים אצלו אפילו סקרנות. הוא חייב למצוא הסבר שיניח את דעתו, וכשמגיע השיעור הוא שמח ונהנה לשמוע את התירוצים וההסברים".
צבעים עזים
"ניקח לדוגמא את המשנה הראשונה ב'בבא מציעא'. 'שניים אוחזים בטלית… זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה…'.
"לכאורה זה ציור פשוט, כל אחד מבין את המשנה הזאת, אבל רגע, מה זאת אומרת 'אוחזים', אם הם מצאו את הטלית, הם צריכים להכריז ולהשיב אותה לבעליה. שאלה קשה… הבחורים מתחילים לחשוב, נפתח דיון ער, מדובר כאן בעיר שרובה גויים, לא צריכים להשיב. אבל אם זאת טלית אז רואים עליה שהיא שייכת ליהודי, לא? מצד שני, אם זאת עיר שרובה עכו"ם יהודי שאיבד בה חפץ התייאש מיד… ואולי זאת בכלל לא טלית, אלא סתם בגד שבלשון המשנה נקרא טלית? ובכלל, למה זה בכלל לא נמצא בפרק הבא, פרק 'אלו מציאות' שעוסק בדיני השבת אבידה?
"אבל כדי שהבחור ישאל את השאלות הנכונות, צריכים 'לצבוע' את הסוגיה בצבעים מעשיים. מה זאת עיר שרובה עכו"ם, הבחורים שלנו לא מסוגלים בכלל להבין את זה. צריכים לתאר את המצב, כולם שם גויים, סינים, אם אבד לך חפץ בסין, אתה תבדוק מודעות של 'השבת אבידה'?
"כשאני רוצה ללמוד עם הבחורים את הסוגיא של 'קם ליה בדרבה מיניה', אני מתחיל איתם בסיפור. יושבים בבית הכנסת בשבת אחר הצהרים, לומדים 'אבות ובנים', ופתאום שומעים 'בום' חזק בחוץ… יוצאים החוצה ורואים שנהג רכב התנגש במכונית שחנתה ליד בית הכנסת. נעבאך, רח"ל האיש 'תינוק שנשבה' נסע בשבת ועשתה תאונה שגרמה נזק כספי רציני מאוד.
"אחרי שבת מאתרים את הנהג הסורר, ובעל הרכב שניזוק מבקש ממנו את פרטי הביטוח… משיב הנהג הפוגע, אין לי ביטוח, נסעתי בלי רישיון… מה זאת אומרת בלי ביטוח? תשלם!
"אומר הנהג המזיק שהוא מוכן לעמוד לדין ולהתמודד מול הניזק, אבל הוא דורש שהדיון יתקיים בבית דין רבני. כמובן שזה מאוד מפתיע שיהודי שאינו שומר מצוות רוצה להגיע דווקא לבית דין רבני ולא לבית המשפט.
"מגיעים לבית הדין, האחד מציג את טענותיו ומספר שהאיש הזה הזיק לו כשנסע בפראות בלי רישיון ובלי ביטוח, והיהודי ההוא מאשר את כל הפרטים, אבל יש בפיו טענה ניצחת… 'זה היה בשבת!', הוא אומר, 'ומאחר ומי שמזיק תוך כדי חילול שבת מתחייב סקילה, ממילא הוא נפטר מתשלום ממוני… אתם צריכים לפטור אותי מלשלם מדין 'קם לי ברבה מיניה'…'.
"אחרי שמציגים את הסוגיא בצורה כזאת מוחשית, אין אף בחור בשיעור שלא יקשיב ויתעניין וילווה את הסוגיא עד סופה, מתוך סקרנות טבעית ובריאה, הוא חייב לדעת אם הנהג הזה אכן פטור מלשלם, או שבסוף יצליח התובע לשכנע את הדיינים לחייב אותו…".
התלמידים החלשים
"במשך 18 שנה היתה לי הזכות העצומה ללמוד בקביעות עם מורי ורבי כ"ק מרן אדמו"ר מרחמסטריווקא זצ"ל. קשה לתאר את החוויה של הלימוד עם אדם קדוש כל כך, ובעיקר עם אדם ששקוע כל כך בלימוד בעיון עמוק ונפלא.
"אני רוצה לשתף עם הציבור שאלה מעניינת ששאלתי אותו, ורבים מהר"מים בישיבות מתחבטים בה.
"'ילמדנו רבינו', אמרתי לו, 'יש בשיעור בחורים יותר חזקים ויש כאלו שהם פחות חזקים. אני יכול למסור שיעורים ברמה גבוהה בהתאם ליכולותיהם של הבחורים החזקים, ואני יכול להתאים את עצמי לרמה של הבחורים הפחות חזקים. מה היא הדרך הנכונה? כיצד צריכים לנהוג בעניין זה?
"השיב לי הרבי, שהבחורים החלשים תמיד ילמדו פחות מהחזקים. בחור שלומד 20 אחוז מהבחורים החזקים, ימשיך ללמוד 20 אחוז, גם אם הבחורים החזקים ילמדו פחות. ולכן, צריכים לשמור על הרף המתאים לבחורים החזקים, ולא להוריד אותו אל החלשים, כי על ידי כך נגרום לחלשים שהם ילמדו עוד פחות ממה שהם לומדים עכשיו…
"אבל צריך לקחת בחשבון שהלימוד צריך להיות לימוד נכון. לא לומר סתם עוד ועוד שיטות של ראשונים ואחרונים. איך אמר לי הרבי זצ"ל: 'לימוד בעיון זה לימוד מעמיק, שיורדים לעומק ההבנה של הפשט. אם לומדים ראשונים ואחרונים בלי להבין, זה כבר לא עיון אלא לימוד בקיאותי, ואם כבר לומדים בקיאות, מוטב ללמוד אביי ורבא בבקיאות, ולא ללמוד את 'ר' ברוך בער' ו'ר' שמעון' בבקיאות'.
"כעין זה שמעתי גם ממורי ורבי הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל, שכבוגר ישיבת טשעבין זכיתי להיות מאוד קרוב אליו. הוא אמר לי שני משפטים מאוד מאוד נוקבים, אחרי שהתחלתי לשמש כמגיד שיעור בישיבה קטנה:
"בעצם כל מגיד שיעור בישיבה קטנה או מגיד שיעור בכתה ט' בחיידר, היה צריך להיות מגיד שיעור בישיבה גדולה ומפורסמת. אלא מה? הציבור עדיין לא מכיר בגדולתו, נו… מה הוא אשם? בגלל שהציבור לא מכיר בגדולתו הוא אמור לכלוא את כל הכישרונות העצומים שלו? לכן הוא מתחיל עם הלומדס הכי עמוקים וההגדרות הכי דקות עם ילדים בגיל 13 או 14, ואם כך בשיעור א', מה יאמר המגיד שיעור של שיעור ב'? הוא חייב להוסיף ולהעלות עוד יותר את הרמה, וכך יוצא שהבחור סיים את שנותיו בישיבה כשכל השנים הוא למד את מה שמגידי השיעורים רצו ללמד, אבל לא למד את מה שהוא עצמו היה צריך ללמוד בהתאם לגילו…'.
"משפט שני ששמעתי ממנו כהדרכה, ושכדאי לכל מגיד שיעור לזכור אותו היטב, היה כזה: 'בעולם הזה נהנים מגידי השיעורים מהתלמידים החזקים והמוכשרים, אבל בעולם הבא אנחנו נהנה יותר ממה שלמדנו עם הבחורים החלשים'…".