סיפר לי הגאון ר' ישראל בונדהיים:
"בשנת תש"ח, בעת מלחמת השחרור, הייתי תלמיד בישיבת 'קול תורה'. ירושלים היתה במצור, הכל היה בקיצוב ובמשורה. נפט, מים ואוכל. בערב חג השבועות ראש הישיבה, הגאון רבי יחיאל מיכל שלזינגר עבר כעני בפתח בין הבתים בשכונת רחביה, בידו כלי פח, וביקש נפט כדי שיהיה לבחורים אור ללמוד במשך הלילה. כל הנפט שאסף הספיק לשתים או שלש מנורות…
באותה שנה ליל שבועות חל במוצאי שבת. אני הייתי ממונה על האור, היינו חייבים להשאיר אש דולקת מיום שישי כדי שממנה ידליקו את המנורות בליל החג, והיה חבל על הנפט שידלק כל השבת לחינם… התקנו מנורה עם פתיל דק והיא דלקה מכניסת שבת, ממנה העברנו אש והדלקנו את המנורות בליל החג".
הוסיף הרב בונדהיים וסיפר: "בליל שבועות, היה זה המקום היחיד בו היה אור בשכונת רחביה. בעלי הבתים באו ללמוד בישיבה. על השולחן היתה קופסת ביסקויטים, דבר יקר באותן השנים. הבחורים לא אכלו ממנה כל הלילה, כי אמרו שאין זה מנומס לאכול לפני האורחים בעלי הבתים – הם אלו שצריכים להתכבד. ואילו בעלי הבתים לא אכלו, כי הבינו שלבחורים לא יהיה מה לאכול… כך נותרה לה קופסת הביסקויטים עד הבוקר, ועליה עשו את הקידוש אחר התפילה!"
(נר לשולחן שבת)