סיפר אחד מחשובי הרבנים בירושלים: לעת זקנותו של המגיד הגדול רבי שלום שבדרון זצ"ל הייתי הולך לסעדו ולסומכו. רבי שלום באותה העת כמעט ולא היה מדבר, אך יום אחד פנה אלי ואמר: "מה אתם חושבים, שהגענו בלי כלום לעולם הבא? יש לנו חמש ויזות כניסה לגן עדן!"
אולי יואיל כבוד הרב לספר לי מה הם? ביקשתי.
"הסכת ושמע", אמר לי המגיד רבי שלום. "בהיותי ילד קטן התייתמתי מהורי, אך הודות לסבי הגדול המהרש"ם מברזאן זצ"ל יצא שמי למרחוק. באותה העת בשנת תרפ"ט, התרחשו הפרעות בחברון. הרבה מבני הישיבה נרצחו בדם קר על ידי הפורעים הערביים צמאי הדם, רק לאחר שתמו הפרעות התברר גודל ההרס ההרג והחורבן שעשו הרשעים. הרבה מבני הישיבה היו בסכנת נפשות ונזקקו לטיפול רפואי. היכל בית המדרש היה מלא בדם עד שנשפך מהמרזב אל הרחוב. את 'מתמיד הישיבה' רצחו בהיותו לומד בבית המדרש ודמו נשפך על הגמרא.
"ראש הישיבה, רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, כשראה את החורבן הנורא, מרוב צער נשבר ליבו בקרבו. מאותו היום התכנס בתוך עצמו, נכנס לחדרו ולא היה מדבר עם איש. כמה שניסו תלמידיו ומכריו ושומעי לקחו לדבר עימו, לא הצליחו. צערו העמוק והנורא גבר על הכל. כך היה כמה חודשים, עד שהגיע פורים בישיבה.
"מנהג היה בישיבה שבפורים מגיעים בני הישיבה אל בית רבם ראש הישיבה לשמוח עימו בשמחת פורים, אך באותה השנה סרב ראש הישיבה לבא להשתתף בשמחה. צערו על אובדן תלמידיו היה ללא נשוא.
"באותו היום של פורים הגעתי לישיבה. בכל מאודי רציתי לראות את ראש הישיבה הגדול, אך הבהירו לי שראש הישיבה בעצבות גדולה ומכונס בחדרו ובקושי אף יורד ממיטתו, ועל כן מן הנמנע להיכנס אליו. פניתי לרבנית וביקשתי ממנה אם תואיל בטובה לומר לרב שיש כאן נער יתום, נכדו של מהרש"ם מברזאן, אם הוא מסכים שיכנס אליו למספר דקות. מזל היה לי, שהרבנית ריחמה עלי ונכנסה לרב. לאחר דקה יצאה ואמרה: 'הרב מסכים, תכנס'. נכנסתי אל הקודש פנימה, הרב שכב על מיטתו ופניו מיוסרות ועיניו מצועפות.
"כבוד הרב, האם אוכל לספר סיפור? שאלתי בחשש.
הרב הנהן בראשו.
פתחתי וסיפרתי: בעיירת הולדתי היה עשיר גדול, שכל אנשי העיירה היו שומרים אצלו את כספם. בתמורה לשמירה על כספם, ניתנה לו הרשות לסחור בכסף זה. בין המפקידים היו יתומים אלמנות, ושאר אביונים שהעדיפו לשמור את כל חסכונותיהם במקום בטוח עד אשר יזדקקו לו.
"יום אחד בשעת בין הערביים נכנס העשיר לרב העיירה וצעק: 'רבי, הספינה!' – – והתעלף. מיד רצו כל בני הבית לעזור, חיש מהר שפכו על פניו מים ועוררוהו, אך שוב צועק העשיר: 'רבי, הספינה!' — ומתעלף. כך היה כמה וכמה פעמים, עד שהמצב הגיע לידי פיקוח נפש.
"הרב בחכמתו הבין מה קרה. 'בטח העשיר השקיע את כל כספו עם כספם של המפקידים הרבים בספינת סחורה, וטבעה הספינה', הרהר בדעתו, 'ומעתה לא רק שאינו עשיר אלא שהוא גם בעל חוב גדול לאותם המפקידים'.
"קם הרב ועשה מעשה, הלך והעיר את העשיר מעלפונו, ואיך שהתעורר התחיל לצעוק עליו: 'אתה לא מתבייש? כיצד הנך מעז להתעלף?!'…
"העשיר מרוב בהלה כבר לא התעלף… והרב ממשיך לצעוק: 'בגלל הספינה שטבעה, אתה כל כך בצער עד שהנך מתעלף בכל פעם, אינך מתבייש?! הלא בצער זה, אתה גורם צער להקב"ה! הכתוב אומר 'בכל צרתם, לו צר', וכי מגיע להקב"ה, בורא כל העולמות, צער גדול שכזה בגלל הפסד ספינת הסחורה שלך? וכי הצער שווה בנזק המלך?! כעת' – המשיך הרב לומר – 'הנך צריך לפייס את הקב"ה ולשמחו!'
"'כיצדדד אאאעשה זאת?' גמגם העשיר.
"'אתה כעת תקום ותרקוד על ספינתך שטבעה, ועל ידי שתשמח ותרקוד אף הקב"ה ישמח, ועל ידי זה יתוקן הצער הגדול שגרמת להקב"ה', אמר הרב.
"העשיר לא ידע את נפשו, אך שמע לעצת הרב והתחיל לרקוד יחד עם הרב. בתחילה בסירוך רגלים, אך עד מהרה הצטרפו עוד ועוד אנשים שבאו לרקוד ולשמוח, כדי לסלק את עצבותו של הקב"ה.
"זה המעשה שקרה בעיירתי, סיימתי ופניתי לצאת מהחדר.
"'הבנתי את הרמז', אמר ראש הישיבה, ומיד קם ממיטתו נעל את נעליו ויצא אל תלמידיו. כל הלילה שמח הרב עם תלמידיו, סודות התורה שגילה, עם כמויות היין שנשפכו כמים, הצטרפו לשמחה מושלמת. שמחה כזו לא היתה לישיבת חברון זה רבות בשנים. הבחורים יצאו מגדרם לשמח את רבם ראש הישיבה, וראש הישיבה יצא מגדרו לשמח את הקב"ה, ככפרה על כל חודשי הצער שהיה בצער.
"היה זה הפורים האחרון בחייו של הרב", סיים רבי שלום שבדרון את סיפורו ואמר: "אני חושב שזו ויזה מספיק מכובדת לבוא לשם!"
(דורש טוב, הובא בגיליון 'שבת אורה')
הרב שבדרון זצ"ל נולד בירושלים
הרב שבדרון זצ"ל נולד בירושלים ולא בעיירה עם עשירים בעלי ספינות. בשנת תרפ"ט היה בן 18 ולא נער.