כוחות הטומאה נוראים ואיומים. הם מתעצמים מיום ליום, מתחדשים מתקופה לתקופה. הם לא שוקטים על השמרים אלא ממציאים פטנטים איך להיכנס מהדלת האחורית, מבלי שתהיה ערנות מספקת כדי למנוע את כניסתם. הם נכנסים צעד אחר צעד, עם הצעות "תמימות" שקשה לסרב להן. עד שבן אדם מוצא את עצמו "מכור" להן לחלוטין, אבל אז כבר מאוחר מדי. הן כבר הציפו אותו עד למעלה מראשו, והוא שקוע בהן עמוק עמוק.
נניח, לדוגמא, את מכת האייפונים. אנשים התמכרו להם באופן מוחלט. אבוי לו לאדם שיצא מהבית, ונזכר ששכח את המכשיר בבית… הוא לא בן אדם בלעדיו, לא מסוגל לתפקד. הוא ישוב הביתה בכל מחיר כדי לקחתו. הלא כן? תראו את האנשים, אפילו המבוגרים, יושבים באוטובוס, במיוחד בנסיעות בין עירוניות, ובמהלך כל הנסיעה משחקים במכשיר… הם לא מסוגלים להניח אותו דקה אחת בתוך הכיס.
ילד קטן רוצה לשחק בארגז חול. זה בהחלט דבר מאד חיובי. למה לא? אדרבה! שישחק, שיהנה, ושיהיה לו לבריאות… אבל לאפשר לו להתפלש בחול, לשקוע בתוכו ולכסות בו את כל גופו – זה בשום פנים ואופן לא!
בדומה לכך, מותר לאדם להנות מן העולם הזה, אבל מכאן ועד להתפלש בהנאות העולם, לשקוע בהן, להיות מונח ראשו ורובו בהן, ארוכה הדרך. זה בשום פנים ואופן לא!
זוהי הבעיה הגדולה: כוחות הטומאה אף פעם לא מתחילים "בגדול". הם לא אומרים לאדם כבר ביום הראשון: תתפלש בתוך ארגז החול… הם מתוחכמים, יש להם פטנטים. רק קצת פה, קצת שם, רק לצרכי פרנסה… ומשם קצרה הדרך להתגלגל במדרון עד שאול תחתיות…
"שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורותך", אולם "ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט" (קהלת יא, ט).
בספרים הקדושים מובא על כך משל נוקב:
מקובל היה בעבר, שהסוחרים בעיירות היו נוסעים ליריד, קונים שם סחורה במחירים זולים, ולאחר מכן מוכרים אותה בעיירותיהם במחיר יקר יותר, וכך הם היו מתפרנסים.
הסוחר היה צריך לעשות חשבון מדוקדק כמה עלו לו הוצאות הדרך – נסיעות, לינה, כמה מיסים שילם בתחנות המעבר בהן עוברים עד שמגיעים אל מקום היריד, וכדומה, כדי ישקלל את הכל במחיר שהוא מוכר את הסחורה.
המנהג היה שמשלמים מכס רק פעם אחת, בתחנת המעבר הראשונה. לאחר התשלום, הסוחר היה מקבל אישור על התשלום, ואותו היה מציג בכל התחנות האחרות, בפני הממונים, ושוב הוא לא היה צריך לשלם.
ויקרה מקרה, ובחור צעיר חדש נכנס לעסקים. חמיו שלח אותו ליריד לקנות עבורו סחורות. הוא צייד אותו בסכום הכסף הנדרש להוצאות הדרך ולרכישת הסחורה, והדגיש לו שוב ושוב לרשום בפנקס כל הוצאה שהיתה לו במשך כל הנסיעה.
הבעיה הגדולה היתה, שאותו בחור צעיר לא ידע על הנוהג הקיים, שמשלמים מכס רק פעם אחת, ובכל תחנה שעבר הוא לא הציג בפני הממונים את אישור התשלום, ובכל תחנה נדרש לשלם את המס.
כשהגיע למעבר האחרון, לא נותרה בידו פרוטה לפרטה. את כל כספו כילה על התשלומים למכס… המנהג היה, שמי שעובר בתחנה רוכב על סוס, ואין לו לשלם – קוצצים לסוסו את הזנב… קראו לזה "תשלום מכס על הזנב של הסוס"…
לא זו בלבד שהבחור חזר הביתה, עם ידים ריקות מבלי שקנה כל סחורה, אלא גם הסוס, שנסע עליו, נותר בלי זנב…
אם משלמים מכס פעם אחת, אפשר עוד להתקיים, להתפרנס; אם שמים מעט מלח בתבשיל, הוא נותן בו טעם לשבח; אבל כשמשלמים מספר פעמים מכס, או נותנים מלא חפניים מלח בתבשיל – נגרם חורבן..
הנמשל, ברוח הדברים שאמרנו: בוודאי מותר להנות מהעולם הזה, ולא רק שמותר אלא לפעמים גם צריך. החכמה הגדולה היא, להבין שהנאות העולם הזה הן כמו תשלום מכס שמשלמים אותו רק פעם אחת… אדם רשאי להנות מן העולם במינון נמוך, בצורה מבוקרת, כמו מלח במרק.
כשם ששוטה הוא זה שמבזבז את כל כספו על תשלום המכס, ולא נותר בידו כסף לרכוש את הסחורה האמתית שביריד, כן לשוטה יחשב זה שנוסע לעולם הבא, והוא מבזבז את כל חייו על הבלי העולם הזה, ובהגיעו לשם הוא רואה שאין בידו מאומה מה"סחורה" האמתית, ולא זו בלבד, אלא שהוא מוכה וחבול מה"סחורה" שכן בחר להתעסק בה.
כאמור, טובי המוחות, כל כחות הטומאה, עמלים להחשיך לאנשים את העינים, לשתק להם את השכל, ולגרום להם להתמכר לתאוות העולם הזה. וכשם שאדם שחולה במחלת גוף קשה אינו מבחין בין מר למתוק, והוא יכול לאכול דבר מתוק, ולעוות את פניו במרירות, וגם להפך, לאכול דבר מר ולא לחוש בטעמו, ולחשוב שהוא מתוק – כן הוא הדבר במחלות הנפש. כוחות הטומאה גורמים לנפש להיות "חולה", ואז היא מדמיינת על מר שהוא מתוק, ועל מתוק שהוא מר, על חושך שהוא אור, ועל אור שהוא חושך. השכל פשוט משותק. החושך הנורא שברחוב – נראה אור, ואנשי מעשה ויראי חטא – נמאסו.
משום כך, לא די בחינוך חד פעמי. החינוך חייב להיות יומיומי!
לעמוד על המשמר, לעקוב אחרי ילדינו על כל צעד ושעל, לראות אם, חלילה, איזושהי מודה חדשה מנסה לחדור ולקנות שביתה במעונם. יש צורך להדליק בכל יום את המנורה מחדש – להשגיח שמבטם של הילדים יופנה אך ורק "אל מול פני המנורה", ושלא יפזלו לכוון הרחוב החשוך.
וזדים ביד עוסקי תורתך
חלק מהנקמה בגויים היא להראות בפני כל עם מי הצדק. היוונים אמרו: 'אנחנו הרוב, אנחנו הגבורים!' אולם הקב"ה הראה להם על אפם ועל חמתם מי הם הגבורים האמתיים. דוקא אלו שאמרו עליהם כי הם חלשים, מסכנים ורפי כוח, הם שנצחו את היוונים והביאו בעוז רוחם ישועה לכלל ישראל!
לפתע הבינו כולם כי הטמאים אוכלים חצץ, והטהורים הם אלו שחיים באמת! גם לעתיד לבוא, אנשים שאתמול ראו בעצמם מלכי העולם, יראו את האמת בהתגלמותה ויבינו כי הם אפס אפסים ליד ילד קטן הלומד תורה. כולם ירוצו לישיבת "נתיבות עולם" וכדומה ויתחננו בפני הלומדים: "בוא עשה לי טובה, תלמד אותי דף גמרא!".
על זאת אנו אומרים: "וזדים ביד עוסקי תורתך", ה' יתן אותם בידים של עוסקי התורה, והם יבואו בתחנונים לבקש על נפשם, כדי שבחור בן שש עשרה או בן שבע עשרה יעשה עמהם חסד ויסביר להם את הויות אביי ורבא.
פעם נתקלתי בארוע מענין. הלכתי ברחוב, ולפתע אני רואה ארבעה שוטרים יורדים מניידת, עוצרים אברך שנסע ברכבו ורושמים לו דו"ח.
"מה קרה?" שאלתי אותם, "למה אתם עוצרים אותו? למה אתם עוצרים אותו? למה אתם נותנים לו דו"ח?"
"הוא עבר על החוק!" נורתה התשובה, "הוא הושיב במושב הקדמי ילדה בת שתים עשרה, כשהחוק מתיר זאת מגיל ארבע עשרה בלבד!"
"מתי יצא החוק?".
"לפני שלושה חודשים!".
"אם כן מה אתם רוצים ממנו, מהיכן הוא אמור לדעת את החוק?!".
"זה פורסם ברדיו!", הצטדקו השוטרים.
"בודאי אתם מבינים כי אברך שכמותו אינו מאזין לרדיו!".
"אם כן שיסתכל ברשומות!", קרא אחד השוטרים.
"תגיד לי", אמרתי לו, "אתה הסתכלת פעם אחת בחייך ברשומות? על אילו רשומות אתה מדבר בכלל?!".
אבל השוטר עמד על שלו: "אי ידיעת החוק אינה פוטרת!".
"תשמע טוב מה שאני אומר לך, לאחר מאה ועשרים שנותיך, נשמתך תעלה למעלה לתת דין וחשבון על מעשיך. באותה עת ישאלו אותך הרבה מאד שאלות, שעל תשעים ושמונה אחוזים מהן לא תדע להשיב, ורק תאמר 'באמת לא ידעתי, אני מבטיח שלא ידעתי, אילו הייתי יודע הייתי מקיים הכל!' אבל באותו רגע, במדה כנגד מדה, יצוץ לך שם שוטר ויצייץ לעברך: 'אי ידיעת החוק אינה פוטרת!' איך תרגיש אז, אה?".
זה היה כבר יותר מדי בשבילו. "טוב, די, די, תסעו כבר!", מלמל ושחרר את הנהג לנפשו.
מה שילד קטן אצלנו יודע – שוטר לא יודע!
(מתוך 'אריה שאג' חנוכה)