"ויאמר את אחי אנכי מבקש" (לז טז)
לפני כארבעים וחמש שנה התגוררתי בסביבה חילונית. אמנם היו מעט שומרי מצוות שהתגוררו במקום, ואף היתה בסביבה ישיבה, אך מרבית התושבים היו חילונים. מול הישיבה גר יהודי מחלל שבת שאימץ לו מנהג מקומם – הוא היה נוהג להדליק את הרמקולים בשבת בווליום הגבוה ביותר. הבחורים התקשו להבליג על ההתגרות. הם נהגו למחות בו בצורה חריפה, והיו מהם שאף כינו אותו בכינויי גנאי.
באחד הימים ניגשו אלי מספר בחורים, וביקשו שאצטרף למאבק כנגד מחלל השבת. שאלתי אותם: "האם מישהו מכם ניסה לדבר איתו בנעימות? מלבד זאת, האם אתם יודעים שמדובר ביהודי ניצול שואה? אינכם יכולים לשער מה הוא עבר בחייו!".
חשתי שלא קיימו כראוי את מצוות תוכחה, והודעתי באופן חד משמעי שאינני מוכן להצטרף למאבק.
חלף זמן מה, והנה זיכה אותי הקב"ה להקים בית כנסת מול ביתו של ניצול השואה. יהודי בעל חסד תרם מרתף, ונתן לי סכום כסף נוסף להשקעה, ובחסדי שמים בית הכנסת קם על תילו. בשבת הראשונה שבה התקיימו התפילות בבית הכנסת ציפתה לי הפתעה בלתי נעימה כלל – השכן המתגרה פנה אלי לאחר התפילה, וסיפר כי בעוד מספר שבועות הוא חוגג בר מצוה לבנו. ומאחר שאין בסביבה אף בית כנסת קרוב, הוא מבקש לערוך את בר המצוה בבית הכנסת החדש.
הסכמתי מיד: "בוודאי, מה השאלה?"
האיש נראה מופתע: "אינך יודע מי אני? אני השכן שכל בחורי הישיבה כועסים עליו ומוחים כנגדו… האם אתה מוכן למרות זאת לערוך את בר המצוה של הבן שלי בבית הכנסת שלך?"
סיפרתי לו שאני דוקא הוכחתי אותם על האופן בו התייחסו אליו, ואף סירבתי להצטרף למאבק כנגדו. "אינני רואה כל מניעה לערוך את בר המצווה של בנך בבית הכנסת. אך בכל אופן יש לי עצה עבורך. מאחר שאינך יודע כיצד בית הכנסת נראה מבפנים, כדאי שתנצל את השבתות הספורות שנותרו עד בר המצווה כדי לבוא לבית הכנסת. וכך בשבת בר המצווה כבר תכיר את הליכות בית הכנסת".
הרעיון מצא חן בעיני האיש, והוא החל לפקוד את בית הכנסת מדי שבת…
לקראת שבת בר המצווה קניתי עוגות ושתיה לכבוד העלייה לתורה. בקידוש שנערך לאחר התפילה נשאתי דרשה שרוממה את האיש וכיבדה אותו. והנה לא יאומן כי יסופר. אותו אדם חילוני, שהיה מדליק את הקולות בשבתות כדי להכעיס, החל עם הזמן לבוא לבית הכנסת בקביעות בשבתות ובימות החול. ועם הזמן הפך לשומר שבת, וחזר בתשובה שלימה.
איננו יודעים מהו יהודי. איננו יודעים איזה שינוי הוא מסוגל ליישם בחייו, אם רק יודעים לדבר אליו בכבוד הראוי ובאופן הנוגע בנשמתו ומדליק בה את הזיק הרוחני.
אהבה שחוללה מהפך
מעשה בבני עיירה שביקשו למנות עליהם רב חדש, לאחר שרבם הקודם הסתלק לבית עולמו. המועמד המתאים היה תלמיד חכם גדול, אולם בד בבד היה אדם שעמד על דעתו בתוקף ובאופן נחרץ.
באותה עיירה התגורר מלשין יהודי, שכולם רעדו מפניו וידעו כי אין להתגרות בו בשום פנים ואופן. אנשי העיירה חששו שכאשר אי מי יבוא להתלונן על המלשין, הרב התקיף לא ישתוק, ויזמן אותו לדין תורה, ומכאן קצרה הדרך להמיט עליהם שואה. אך לאחר מחשבה רבה הם מצאו פתרון שהניח את דעתם.
בעצה אחת הם החליטו למנות לרב החדש גבאי מסור, שלא יכניס איש אל בית הרב מבלי לוודא שלא בא במטרה להתלונן על המלשין.
במשך שנתיים הכל התנהל כשורה. אנשי העיירה הפנימו שאם יש למי מהם תלונות על המלשין, בית הרב סגור בפניו. וכך הם נהנו מכל העולמות. מחד גיסא זכו לחסות בצל כנפיו של הרב הגדול, ומאידך גיסא לא הסתבכו עם המלשין שפגיעתו רעה.
באחד הימים לפנות בוקר הופיע בעיירה יהודי כפרי שהציע ביצים למכירה. בדרך מקרה עבר המלשין במקום ושאל למחיר הביצים. כאשר הכפרי השיב כי המחיר הוא עשרים אגורות לביצה, הגיב המלשין בבטחון השמור לאנשים היודעים כי איש לא יעז להמרות את פיהם, שהוא מוכן לשלם רק חמש אגורות בלבד לביצה.
מוכר הביצים, שלא הכיר את האיש שלפניו, הגיב ברוגזה: "מה פתאום חמש? האם אני עובד חינם אין כסף? אתה עושה ממני צחוק?"
לשמע הדברים החריפים שהוטחו בו, התרתח המלשין, אחז בחזקה בסלסלת הביצים, הפך אותה על פיה ועשה מכל הביצים חביתה אחת גדולה… הכפרי התבונן כאינו מאמין בשלולית הביצים שהצטברה לרגליו, וכעס איום ונורא מילא אותו. בלי אומר ודברים החל לרוץ לעבר בית הרב.
מאחר שהיתה זו שעת בוקר מוקדמת, הגבאי המסור עדיין לא עמד על משמרתו בפתח בית הרב. הכפרי נקש על הדלת, נכנס פנימה, פנה אל הרב שישב ולמד, וסיפר לו את השתלשלות הארועים. הרב מיהר להזעיק את הגבאי והורה לו ללכת ולזמן את המלשין. בתחילה נרתע הגבאי מהמשימה, אך לא עמדה בפניו כל ברירה אחרת, הרי הוא לא יסרב לרב.
בלית ברירה הלך הגבאי אל ביתו של המלשין, נקש בדלת, ומסר את הודעת הרב. אך המלשין קיבל אותו בבוז ובלעג: "לא מצאתי לך אדם אחר שילך לרב מלבדי?!"
כשהגבאי שב אל הרב ודיווח על תגובת המלשין, הוא קיבל הוראה נחרצת ללכת לקרוא לו בשנית. אולם בפעם הזו לא הסתפק המלשין במילים, אלא סטר בחזקה על לחיו של הגבאי. כששמע זאת הרב הוא הורה לגבאי ללכת אל המלשין ולקרוא לו בשלישית. הפעם פעל המלשין באלימות יתירה והעיף את הגבאי מכל המדרגות. כשראה הרב כי המלשין אינו סר להוראותיו הוא שחרר מהשליחות את הגבאי המכה והחבול.
מדי שבת נהג המלשין להגיע לבית הכנסת ולתבוע שיכבדו אותו בעליה חשובה. המתפללים שחששו ממנו נענו לבקשתו. אולם בשבת שלאחר המאורע, כאשר כיבדו את המלשין בעליה לתורה, דפק הרב על הבימה והכריז בפני המתפללים, שאין להעלות את המלשין לתורה, משום שאינו מציית לדברי הרב.
דממה נפלה בבית הכנסת. המלשין קמץ את ידו לאגרוף, קיפל את טליתו ויצא מבית הכנסת כשהוא מסנן משפט שהחריד את לב קהל המתפללים: "אתם עוד תשמעו ממני!"
ביום שני בבוקר נסע הרב בלוית שנים מתלמידיו לשמש כסנדק בברית. הם נסעו על גבי עגלה רעועה שהיתה רתומה לשני סוסים זקנים. לפתע נפלה על התלמידים חרדה גדולה: מרחוק הם הבחינו בעגלתו של המלשין הדוהרת אחריהם בשעטה. מבט קצר בשני הסוסים האבירים הרתומים לעגלה, הבהיר להם כי בעוד דקות הם יהיו שבויים בידו של המלשין. ומי יודע מה יעולל להם כשהם לבדם על אם הדרך הרחוק ממקום ישוב…
כעבור דקות ספורות התממשו הפחדים. המלשין עקף את עגלתם וחסם את הדרך. הוא ירד מעגלתו, ולמרבית הפלא נפל לרגלי הרב ופרץ בבכי: "אנא, כבוד הרב, סלח לי, מחל לי, לא ידעתי את גדלותך!"
לאחר דקות ארוכות של בכי ובקשת סליחה מעומק הלב, קם המלשין מקומו, נפנף בידיו באיום לעבר התלמידים ואמר להם: "אלמלא הייתם עם הרב, הייתי מפצח את עצמותיכם! יש לכם מזל גדול שאתם נמצאים במחיצתו, רק בזכותו נחלצתם מידי!"
לאחר שהמלשין עזב את המקום, נשמו התלמידים לרווחה וביקשו מרבם שיסביר להם את פשר הארוע המוזר.
הרב נענה לבקשתם והבהיר להם את פשר הדברים: "כאשר ראיתי את המלשין יוצא מבית הכנסת בשבת, התחלתי לחקור את ההיסטוריה שלו. וגיליתי שבגיל שנתיים הוא התייתם מאביו ומאמו. הוא לא התקבל אפילו ללימודים בחיידר, משום שלא היה אף אחד שישלם עבורו את שכר הלימוד. מילדותו הוא מסתובב ברחובות ומתרועע בחברת ילדי הגויים, מבלי שאיש ירחם עליו ויכניסו לביתו. פלא שלמד ממעשיהם ונעשה חבר שלהם?!
כששמעתי את כל זאת, התמלאתי עליו ברחמים גדולים. הרי הוא יתום מסכן. לבי נקרע מרחמים על יהודי שהדרדר עד כדי כך והפך למלשין נתעב. מיד נכנסה בלבי אהבה גדולה כלפיו, ומאחר ש'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', גם הוא התחיל ממילא לאהוב אותי. ומאחר שהתחיל לאהוב אותי, הוא הבין כמה חטא כשסירב לבוא אלי, ולפיכך הוא מיהר לבוא ולבקש את סליחתי. לעומת זאת, אתם המשכתם לשנוא אותו כמקודם, ולכן הוא איים שישבור את עצמותיכם, והכריז שרק בזכותי הוא אינו נוגע בכם לרעה".
ממעשה זה למדתי, שהדרך לדבר עם יהודים היא באהבה עצומה הנובעת מתוך הלב. כשאתה אוהב אותם, אתה מבין אותם, ומשום כך הם מבינים אותך. וכך אף אחד אינו מתריס נגדך, ואף אחד אינו כועס עליך.
(מתוך הספר אריה שאג)