משה הומינר
כשהתחלתי לכתוב את הכתבה והראיון, לא האמנתי איזו התרגשות ואיזה סיפורים יהיו לי, אבל זה חלק מעבודתי ובסה"כ היה בכוונתי כחלק מהסיקור של הפעילות של 'דרשו', לספר מה שקורה מאחרי הקלעים, ואז הופתעתי מהסיפורים.
הזמנתי את עצמי לשיחה עם הרב אהרן רוזנטל, מנהל בית הדפוס 'אמונה וחסד' בירושלים, אשר מדפיס רבים מספרי 'דרשו' ובכללם גם את 'משנה ברורה' במהדורת 'דרשו'.
מדובר בבית דפוס איכותי ומקצועי מאוד, שעונה לסטנדרטים הגבוהים שדורשת הנהלת 'דרשו' להדפסת הספרים, בהם גם 'חומש דרשו', ספרי 'דרש דוד' על התורה, על המועדים ועל פרקי אבות, וכן שאר ספרי 'דרשו' המפורסמים באיכותם וברמתם הגבוהה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת רמת ההדפסה והגימור המיוחד.
מסתבר, שמאחורי ההדפסה של המשנה ברורה, עומד סיפור מרתק מאוד…
"את בית הדפוס הקמתי לפני כ-17 שנה", מספר הרב רוזנטל. "את המקצוע למדתי אצל אבי מורי זכר צדיק לברכה. אבא, הרב החסיד רבי בנימין רוזנטל ז"ל, החזיק מפעל שיקום בשם 'חסד ואמונה'. הוא היה עוסק עם בחורים שהיו במסגרות של רווחה, ושהיו זקוקים לתעסוקה וגם להכנסה קבועה, גם אם לא גדולה במיוחד.
"בעבר היו מעסיקים אותם כמשלוחנים בחנויות ירקות ושאר מלאכות קשות ומפרכות, לסחוב ארגזים וכדו', וזה לא התאים לכל אחד, כי לכל מי שזקוק לכך, יש את הכוחות הפיזיים הנדרשים, והיו גם מעסיקים שלא גילו מספיק אמפתיה ורחמים.
"אבא שהיה מקורב מאוד לצדיק רבי אשר פריינד זצוק"ל, וממנו למד כיצד לעזור לאנשים שזקוקים לסיוע, ואחרי עשרות שנים אצל רבי אשר זצ"ל הוא דחף אותו לפתוח עוד מוסד כזה כדי שיהיה עוד חסד. אבא החליט לקפוץ למים והחליט אכן לפתוח לבדו עוד מוסד כזה, הוא הקים במיוחד למטרה זו בית דפוס, הצליח לארגן תקציבים מפה ומשם כדי לממן את העלויות, והיה מדפיס ספרים. המטרה לא היתה לגרוף רווחי עתק, אלא לעשות חסד עם אותם בחורים ויהודים שזקוקים למסגרת הזאת.
"שם, בבית הדפוס שלמעשה היה מפעל חסד, אבי ואמי שתבלט"א, היו נותנים להם לאכול. קונים להם בגדים, מטפלים בהם, מקדמים אותם, דואגים לוודא שהם הולכים לרופא בזמן, שכל אחד מתקדם כראוי, ומערכת שלימה שתומכת ומסייעת. זה היה מפעל חסד במלוא מובן המילה. אמי שתבלט"א הרחיבה את פעילות החסד גם לנשים הזקוקות לעזרה, ועד היום מפעל החסד ממשיך בהיקפים עצומים.
"אני עצמי נכנסתי לשם כדי לעזור לאבא בניהול, ובהמשך החלטתי שאם יש לי כבר היכרות עם התחום הזה של הדפסה, אין שום סיבה שלא אנסה לפתוח בית דפוס שבאמצעותו אוכל להתפרנס בכבוד. אחי המשיך את העבודה של אבא בבית הדפוס 'חסד ואמונה', ואני הקמתי את בית הדפוס 'אמונה וחסד'".
***
"משמים זיכו אותי, שאחד הספרים הראשונים שזכיתי להדפיס, היה כרך חדש ב'איילת השחר' של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל", מספר הרב רוזנטל.
"למה אני אומר שזיכו אותי? מה ההבדל אם אני מדפיס 'אילת השחר' או 'קהילות יעקב', למה זה שונה מהדפסה של 'קיצור שולחן ערוך' למשל?
"התשובה היא שבגלל שהדפסתי ספר של הרב שטיינמן, היתה לי גם הזכות להיכנס אליו עם הספר כשיצא ממכבש הדפוס, ואת הרגעים האלו לא אשכח בחיים. זה היה מעין סוג של תמרור מורה דרך, איך צריכים להתייחס לספר קודש חדש שיוצא לאור.
"הגעתי עם החבילה הראשונה של הספרים, ביקשו ממנו להביא אותה לבני ברק, ושם בבני ברק, ברחוב חזון איש 5, הציעו לי להיכנס ולהגיש את הספר הראשון לידיו של הרב שטיינמן בעצמי.
"כמובן שמיהרתי להסכים להצעה. זכות גדולה להיכנס לביתו של גדול הדור ועוד לתת לו משהו… הרגשתי צמרמורת כשנכנסתי לבית הזה. הפשטות שזעקה מכל פינה, כמעט עוני, ממש ריהוט בסיסי ואפילו פחות.
"מרן זצ"ל ישב על המיטה, השולחן היה צמוד אל המיטה, וכשנכנסתי הודיע לו הגבאי שהביאו את הספר החדש…
"הוא קם ממקומו בחיל וברעדה, ומיד שאל "איפה הפראק החדש?". הביאו לו פראק חדש שזאת הפעם הראשונה שהוא לבש אותו, כדי לברך 'שהחיינו' גם על הבגד החדש וגם על הספר החדש. הוא בירך בכזאת כוונה, פניו נהרו משמחה, דמעות התגלגלו על לחייו. לאחר מכן החזיק בספר, הסתכל על הכריכה, פתח, עלעל בין הדפים, ראית שהוא מתרגש, שהוא שמח מאוד מאוד, הוא החמיא לי ואמר: "שיין גדרוקט", כלומר, זאת הדפסה מאוד יפה, והוסיף "ועוד אברך 'משלנו' הדפיס את זה…", הוא נתן חשיבות לעובדה שהמדפיס הוא יהודי שומר תורה ומצוות. לאחר מכן בירך אותי בחום, אבל אני כבר לא הקשבתי לברכה, הייתי מאוד נסער ולא מרוכז, מה שראיתי תפס אותי מאוד מאוד חזק.
"יצאתי משם, התיישבתי באוטו והייתי צריך לקחת אוויר ולהסדיר את הנשימה שלי לפני שהייתי מסוגל להתניע ולנסוע הביתה.
"מאותו רגע, השתנתה כל ההסתכלות שלי על העבודה שלי. זה כבר לא סתם להדפיס ספרים כי חייבים לעשות משהו בשביל הפרנסה. נכון, אני לא מנסה להציג את עצמי כמישהו שעובד רק כדי שתרבה תורה בישראל. אני בא לעבודה כי אני רוצה להתפרנס, אבל אני מודה לה' בכל בוקר שזיכה אותי להתפרנס ממלאכה שיש בה זיכוי הרבים. אני לוקח בחשבון שכשאני מדפיס 'קיצור שולחן ערוך', יושב רבי שלמה גאנצפריד בשמים ושמח כמו שהרב שטיינמן בכה כאן בעולם הזה. אני עובד על יהלומים רוחניים, מוטלת עלי החובה שהם יהיו מלוטשים בצורה הטובה ביותר, והיחס שלי אליהם צריך להיות מעריך ומכבד".
***
לדבריו, ההתרגשות הזאת, של הוצאת ספר חדש, חוזרת על עצמה פעם אחר פעם. "אני עובד בבית דפוס, כל כמה ימים יוצא מפה ספר חדש. זה לא עניין גדול עבורנו, כי עם השנים התרגלנו. אבל מבחינת הרבנים שכותבים את הספרים, הדפסתו של ספר חדש הוא יום חג, היום הכי חשוב בחיים שלהם.
"לא מעט ראשי ישיבות ורבנים חשובים מדפיסים דרכנו את הספרים שלהם, ואתה יכול לראות שהם מתרגשים מאוד. הרי לכתוב ספר תורני זה לא סתם לפתוח מחשב ולהתחיל להקליד סיפור. זה פרי עמל ויגיעה של שנים! שנים!!! הם חושבים על זה בלילה ועובדים על זה ביום, כותבים ומוחקים מוחקים וכותבים, בא תלמיד חכם ומחדש חידוש נפלא, הוא מעלה אותו על הכתב ואחר כך רואה שבעצם היתה לו טעות וכל החידוש הזה לא מתחיל, הוא מוחק, ואז הוא כותב חידוש אחר, ומחדד אותו, ופתאום נוספת לו עוד שאלה שאפשר לפתור עם אותו התירוץ. זה כל החיים שלו, הוא אוכל עם הספר וישן עם הספר. זה כל הזמן בראש שלו, ובסוף, אחרי שהוא הצליח להגיע לכמות נכבדה של חידושים שתצדיק הוצאה לאור של ספר חדש, זה הרגע שבו הוא קוצר עמל ויגיעה של שנים. בוודאי שתהיה התרגשות עצומה.
"לפעמים המחברים רוצים לבוא ולראות את הספר יוצא מתחת מכבש הדפוס. לפעמים הם גם מבקשים שנכבה את המכונות, הם רוצים להפעיל את המכונה בעצמם, ולהכניס את הלוחות במו ידיהם. חלקם הולכים למקווה לפני כן, ואומרים 'לשם ייחוד' בהתרגשות גדולה רגע לפני שהם מדליקים את המכונה מחדש כדי להדפיס את הספר שלהם".
הרב רוזנטל מספר לנו על היום שבו גם הוא עצמו הרגיש הרגשה דומה: "אני לא אשכח את הפעם הראשונה שבה נתנו לי להדפיס את המשנה ברורה של 'דרשו'. קיבלתי את המשימה הזאת בחיל וברעדה. זה לא ספר שלי, לא אני כתבתי אותו, אני לא בחרתי את העיצוב ולא החלטתי על עובי הדפים או צבע הכריכה. אבל אני המדפיס העיקרי של הספר הזה, וזה ספר שעומד לכבוש את העולם התורני כולו. עוד לפני שהודפס הכרך הראשון כבר היה ברור שזאת הולכת להיות הצלחה מסחררת.
"עמדתי במפעל, ליד המכונה הגדולה, ואמרתי להם תעצרו, תכבו את המכונה. כשמדפיסים את המשנה ברורה הזה, אני רוצה להיות זה שמפעיל את המכונה, אני רוצה להיות זה שמכניס את הלוחות למקומם, אני עושה את זה בדחילו ורחימו, אני מהלל ומודה לקב"ה שיש לי חלק בדבר העצום הזה.
"אגב, הסיפוק שיש לי בכל פעם שני נכנס לבית כנסת, לא משנה איזה בית כנסת, הוא עצום. בכל בית כנסת אני רואה את הספרים שהדפסתי 'מחייכים' אלי מארון הספרים. אני מזהה אותם מרחוק, ואם אני רואה את הספר על השולחן, כשמישהו לומד בו, הלב שלי מתרחב. הלוואי שאזכה ללמוד את כל מה שהדפסתי… אני אהיה תלמיד חכם עצום".
***
את סוד ההצלחה של העסק שלו תולה ר' אהרן בשלושה דברים: "קודם כל זאת הזכות של כל גדולי ישראל שאנחנו מדפיסים את הספרים שלהם והם מברכים אותי בכל פעם מחדש שתהיה לי הצלחה ושתשרה ברכה במעשה ידי.
"הסיבה השניה היא האווירה ששוררת בבית הדפוס. זה דבר שלמדתי מאבי מורי זכרונו לברכה, הוא תמיד היה אומר, כדי שאנשים יעבדו בשיתוף פעולה, צריכים שתהיה להם קשר טוב זה עם זה. אבא שלי היה מביא ארוחת צהריים יום יום לעובדים בדפוס שלו. אני לא הלכתי בדרכיו בהתחלה, אבל אחרי שהוא נפטר, הייתי חיוב, והייתי צריך מניין זמין ל'מנחה'.
"החלטתי שאני פותח מניין אצלנו בבית הדפוס, יש לי ב"ה יותר ממניין של עובדים, יראי שמים שומרי תורה ומצוות, ואחרי התפילה הייתי אומר שיעור ב'שער הביטחון' ושתי הלכות ליום, לעילוי נשמתו של אבי מורי זצ"ל. זה הפך למניין קבוע, גם אחרי סיימתי את ה'חיוב' של אבא, ועובדים מכל המפעלים והעסקים הסמוכים מגיעים להתפלל אתנו.
"כשאומרים שיעור, צריכים לתת משהו לקהל, לא? התחלתי להביא 'הרינג' עם קרקרים, לפעמים קצת קוגל או עוגה מעניינת.
"אט אט החלק הקולינרי של השיעור התרחב, ולבסוף החלטתי למה להתעסק עם כיבוד קל? למה שלא ניתן לעובדים שלי לאכול כמו בני אדם?
"הזמנתי ציוד, הקמתי במפעל מטבח תעשייתי, קניתי שני מקפיאים גדולים שבהם אני מאחסן עופות, בקר, דגים, בורקסים קפואים וכדו', ומאז, כל יום אני מכין ארוחת צהרים. אני מבשל אותה בעצמי, כי זה פשוט כיף לי לתת ליהודים לאכול. יושבים כולם יחד לארוחת צהרים, אוכלים ונהנים, פעם עוף עם אורז, פעם בקר עם תפוחי אדמה, פעם דג עם ספגטי… כל פעם מנה אחרת…
"האווירה הטובה הזאת, זה שהעובדים שבעים, טוב להם, הם מרוצים במקום, הם שמחים לעבוד פה, זה מפתח להצלחה! אחד משלושת המפתחות שלי!".
***
"המפתח השלישי להצלחה הוא ההקפדה על הגניזה. לדעתי, זה גם המפתח להצלחה של אלו שמדפיסים אצלי, או אצל יהודים כשרים אחרים שמקפידים על העניין.
"זה היה כשעוד עבדתי בדפוס של אבא שלי. היה לנו בעיות עם הגניזה, וידענו שיש פולמוס הלכתי גדול מאוד בעניין.
"הרי כשמדפיסים במכונה המודרנית, צריכים להדפיס קודם כמה גיליונות שהולכים לאיבוד, כדי לכוון את המכשיר. ככה זה בכל סוגי המכונות ובכל בתי הדפוס בעולם עובדים ככה.
"כמובן שאנחנו לא רוצים לבזבז ניירות, אבל אין ברירה, ולכן אנחנו גם משתמשים לפעמים באותם גיליונות יותר מפעם אחת, מדפיסים מהצד הזה, וגם מהצד השני, ולפעמים אפילו אחד על השני, לפי העניין עד שמגיעים לתוצאה הרצויה.
"מה קורה עם הגיליונות האלו כשהמכונה כבר מכוונת, לאיפה הולכים כל הגיליונות הקודמים שהודפסו בצורה לא טובה?
"ברחבי העולם נהוג לקחת את הדפים האלו ולמחזר אותם. אבל אנחנו עובדים הרבה מאוד עם ספרי קודש, איך אפשר למחזר נייר שמודפסים עליו דברי תורה?
"ובכן, יש פוסקים שסוברים שאין בכך שום בעיה. לשיטתם, הקדושה נכנסת בנייר רק אחרי שהשתמשו בו כספר קודש. אחרי שחתכו את הגיליון אספו את הדפים לפי הסדר, וכרכו אותם יחד, או אז קיבלנו פה ספר קודש שיש בו קדושה ויש לו משמעות.
"אבל כשזה מודפס על גיליון ענק, עמודים רבים זה לצד זה, ובמיוחד כשעשו את זה מלכתחילה רק כדי לכוון את המכונה, אין לזה שום קדושה.
"פוסקים אחרים טוענים, מה פתאום? אם כתוב על זה דברי תורה, יש בזה קדושה וצריכים לגנוז את זה כדת וכדין.
"אבא שלי אמר לי אז שצריכים לבדוק את העניין בצורה רצינית. הלכתי לגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, הראב"ד של 'העדה החרדית', ושאלתי אותו כדת מה לעשות. האם צריכים להקפיד על הגניזה של הניירות הללו או לא. מדובר בהוצאה לא קטנה, אבל אם צריך אז צריך…
"אמר לי הרב פישר שכדאי להחמיר בזה: "אני לא בטוח שחייבים לגנוז", הוא אמר לי, "אבל כמשדובר בכבוד של ספרי קודש עדיף להחמיר…".
"יצאתי משם, וידעתי מה אנחנו צריכים לעשות. אנחנו גדלנו על זה, על הכבוד לספרי קודש. זה הבסיס לכל מה שאנחנו עושים. אם צריכים להחמיר, מחמירים.
"אני רוצה לומר לכם שהסכום שאני משלם עבור גניזה היום הוא לא קטן בכלל. זה כמויות עצומות, אבל זה שווה את זה. כדי לכבד ספרי קודש שווה לשלם.
"הייתי אומר תמיד למנקה הערבי שיסתכל על הגיליונות, אם זה חומר מודפס באופן שנראה כמו ספר עיוני, עם כתב רש"י וכו', שישים בגניזה, אבל עטיפות, ניירות ריקים, ומה שנראה כמו דברי חול, שישים במחזור.
"אבל אחרי כמה פעמים שראיתי שהוא מערבב ולא יודע להבדיל, אמרתי זה לא עסק, ככה לא מכבדים ספרי קודש. לקחתי עובד יהודי שזה התפקיד העיקרי שלו, אני משלם לו משכורת חודשית כדי שיסתובב במפעל וכל מה שצריך גניזה ילך לגניזה ולא חלילה לפח.
"נכון, זה עולה לי כסף, הרבה מאוד כסף, אבל אני סומך על הקב"ה שהוא יודע מאיפה לארגן לי את ההחזרים הנדרשים בכפל כפליים. ב"ה אני רואה ברכה בעסק, וההוצאות על הגניזה לא מפריעות לעסק להישאר רווחי".