וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. (ד', ו')
מדברי הכתוב עולה, כי כאשר שומעים הגויים את החוקים שניתנו לעם ישראל, הם מתפעלים מכך ואומרים: 'רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה', וזאת, על אף שכידוע, 'חוקים' הם מצוות שטעמיהן נסתר מאיתנו.
אך דבר זה צריך הבנה, שהרי בתחילת פרשת חוקת כתב רש"י בעניין מצות פרה אדומה: 'לפי שאומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה'. הרי לנו, שאומות העולם מזלזלים בישראל המקיימים מצוות שאין בהם טעם. כיצד, איפוא, מתיישבים דברי רש"י בפרשת חוקת עם הפסוקים המובאים בפרשתנו, מהם עולה שאומות העולם משבחים את ישראל ומתפעלים מחוקיהם?
את התשובה נוכל להבין על פי המעשה הבא:
היה זה בליל חג השבועות. בית הכנסת בו התפלל הצדיק ר' שלום מרדכי שבדרון המפורסם בכינויו המהרש"ם מברז'אן, היה מקושט בירק ובפרחים כיאה לחג זה. כולם עמדו מוכנים לתפילת ערבית של ליל יום טוב ראשון של שבועות. החזן שעמד ליד מקומו פצח בקולו הערב: 'ברכו את ה' המבורך'.
בחוץ השתוללה אותה שעה סופת גשמים עזה שפרצה במפתיע. מזג האוויר החמים ששרר עד אותו יום פינה את מקומו, בלי כל הודעה מוקדמת, לטובת מערכת גשמים סוערת במיוחד.
לפתע נפתחה דלת בית הכנסת, ולמקום נכנס אדם גבוה, לבוש במדי הצבא הפולני. על פי הדרגות התלויות על דש בגדו, מדובר היה במפקד רם דרג. נשימתם של המתפללים נעתקה וליבם החסיר פעימה. היה ברור לכולם, שאם המפקד הפולני הטריח את עצמו לבוא לבית הכנסת של היהודים בוודאי משהו חמור ארע. 'מה מביא אותו אלינו בעיצומה של תפילת החג?' תהו המתפללים לעצמם.
המחזה שנגלה לעיני המתפללים ברגעים הבאים היה בלתי צפוי לחלוטין. המפקד פסע בצעדים מהוססים למזרח בית הכנסת, שם ישב המהרש"ם והתפלל. הוא רכן לעברו ולחש כמה משפטים בהבעת התנצלות. אחר סב על עקבותיו ויצא מביהכנ"ס. הקהל השתומם למראה עיניו, אולם ר' שלום מרדכי המשיך בתפילתו כאילו דבר לא אירע.
לאחר התפילה כאשר כולם קרבו לאחל ברכת 'גוט יום טוב' למהרש"ם, נענה הצדיק למבטיהם השואלים והואיל לספר את סיפור המעשה:
"לפני כשבוע, פנו אלי כמה מעסקני הקהילה, וסיפרו לי על מצוקתם של כמה חיילים יהודים המשרתים ביחידה הפולנית הסמוכה לעירנו. החיילים מבקשים להשתחרר ביום החג מפעילות צבאית ולעשות את החג בעירנו כדת וכדין, אך המפקד מסרב לכך בכל תוקף. בדרך כלל נענים המפקדים הגויים לבקשות מעין אלו, אך הפעם משום מה התעקש המפקד ולא היה מוכן לשמוע על כך.
"נגשתי אל המפקד הישיר של החיילים, ובמילים נרגשות תיארתי באוזניו את קדושתו של החג ואת החובה האנושית לתת לחיילים לחגוג את החג בקרב בני עמם. בראות המפקד רב יהודי התרכך קמעה, אך לדבריו, אין בסמכותו לאשר את שחרורם של החיילים. סמכות זו מוקנית למפקד הצבא הפולני בלבד.
לאחר הפצרות מרובות התקבלתי בלשכתו של מפקד הצבא, אך הוא הביט בי בעיניים קשות והפטיר ביובש: "אינני מוכן לשחרר חיילים מתפקידם". ניסיתי לדבר על לבו, הסברתי לו על חשיבותם של החגים היהודיים במסורת ישראל, אך הוא הביט בי במבט מזלזל, וסירב להקשיב לתחינותי. לבסוף נעתר לגלות את הסיבה לסירובו העיקש. הוא סיפר לי בסוד, כי בדיוק ביום זה מתוכנן להיערך תמרון צבאי גדול.
"ליבי נמוג בקרבי. לא די בכך שלא יוכלו לחגוג את החג כהלכתו בקרב אחיהם היהודים, אלא הם יאלצו גם לחללו 'בהידור רב' בפעילות צבאית מאומצת. אזרתי אומץ ואמרתי למפקד: 'דע לך שזהו חטא גדול לאלץ יהודים לחלל את החג הקדוש, ואילו באשר לתמרון הצבאי שאמרת, אם הקב"ה שהוא כל-יכול ירצה, התמרון בסופו של דבר לא יצא לפועל'. המפקד הביט בי במבט של זלזול וסימן לי לצאת מלשכתו.
"כל השבוע האחרון היה מזג אוויר נאה ובהיר. השמש האירה בשמים הזכים ורוח לא נשבה. אך היום בבוקר, באופן בלתי צפוי, פרצה לפתע סערה עזה, שהביאה עימה גשמים שוצפים. מן השמים שמעו לרחשי לבם של החיילים היהודים ובטלו את התמרון הצבאי.
"המפקד שבתחילה כה זלזל בבקשתי לשחרר את החיילים היהודים לחגוג את החג, נוכח לראות בהתממשות אזהרתי בעניין ביטול התמרון, וראה בחוש את יד ה' בדבר. הוא בא כעת במיוחד כדי להתנצל, והבטיח שמעתה והלאה הוא ידאג באופן אישי לשחרר את כל החיילים היהודים לקראת חגיהם" סיים הצדיק את סיפור המעשה, והוסיף: "גם אומות העולם שתחילה מסרבים להכיר בחשיבותם של מצוות התורה, כאשר הם רואים שהקב"ה דואג שעם ישראל יוכל לקיימם, ואף לעתים משנה את הטבע עבור כך, גם הם מודים בחשיבותם".
ומכאן תשובה לשאלתנו:
שכן אמת, הגויים כלל לא מעריכים את 'חוקי' התורה שאינם מובנים להם, וכדברי רש"י בפרשת חוקת: 'לפי שאומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה'. אמנם, כאשר רואים הם את הקירבה המיוחדת שיש לעם ישראל בפני הקב"ה, הם מתחילים להכיר בחשיבותם של אותם חוקים.
זהו שאמרה תורה: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה'. ואימתי זה יקרה? ממשיכה התורה ואומרת: 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ כאשר הם רואים את הקרבה המיוחדת שיש לעם ישראל אצל הקב"ה, המשדד מערכות בשביל שיצליחו לקיים את מצוותיו, או אז הם מתפעלים ומודים בערכם.
(מתוך הספר 'ללמדך')