סיפור נפלא אותו שמע מכלי ראשון, העביר לנו הרב צבי נקר, מחבר הספר 102 סיפורים.
השעה שתיים עשרה ורבע בלילה. אני, שלושת חתניי וארבעת בניי עומדים במקום הכי פחות צפוי, בבית העלמין זכרון-מאיר, ליד קברו של החזון איש.
אלול עכשיו וקיץ, ומזג האוויר בבית העלמין נעים, רוח קלילה שמעיזה להתגנב בשעה כזו לבני ברק, נוקשת קלות על ספרי התהילים שבידינו, וצינה מרעידה את גווי, אני מסתכל לימין, לשמאל, עוד פעם לימין, שולח מבט לעבר הכניסה לבית העלמין, אולי הם הגיעו בדיוק עכשיו? אבל שקט מכל הכוונים מקבל את פניי, דממה שחורה, ושני האברכים שסיכמתי איתם והבטחתי להם תמורה כספית הולמת, אינם נראים באופק החשוך.
*
אני אבא לארבע בנות רצופות שנולדו אחת אחרי השניה. כשהגיעה הבכורה לגיל עשרים, היא התארסה בשעה טובה ומוצלחת, וגם התחתנה, כך היה גם עם השניה והשלישית. כולן הגיעו לגיל המיועד ולאחר תקופה קצרה של שידוכים, הן התארסו.
כשדברים קורים באופן טבעי, אנחנו לא יודעים כמה עלינו להודות. רק כשהגיעה הרביעית לגיל השידוכים הבנתי כמה היה עלי להודות על שלושת הראשונות, על החתנים הטובים שהגיעו כלאחר יד, ועל הנחת שדפקה על דלת ביתי מבלי שאחכה לה, אפילו.
אצל הרביעית העניינים היו שונים. איכשהו, בלי להבין למה ובלי שתהיה סיבה של ממש, השידוכים נתקעו. מלאו לה עשרים שנה, ואחר כך עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש… שידוכים עלו וירדו, חלקם התקדמו, אבל צלחת לא נשברה והזיווג שיועד לה משמים, עדיין לא נראה באופק.
לא דאגנו. כיהודים מאמינים האמנו באמת ובתמים ובאמונה שלמה, שכשיגיע הרגע שלה היא תתארס, אבל השתדלות כמובן צריך לעשות. מישהו אמר לנו על סגולה, לאסוף מנין אנשים ולהגיד את כל ספר התהילים על קברו של החזון איש, בליל שישי אחרי חצות ולאחר מכן, ללכת לקברו של הסנדלר.
החלטנו לעשות את הסגולה. אני, שלושת החתנים שלי, וארבעת הבנים היינו ביחד שמונה, היו חסרים לנו עוד שניים למניין. דיברתי עם שני אברכים שהכרתי, סיפרתי להם בקצרה על הסגולה וביקשתי שיצטרפו אלינו וישלימו את המניין, הבטחתי לשלם להם, כמובן על המאמץ והטרחה ועל חוסר השינה. סיכמתי איתם על המקום, השעה, התאריך, הכל היה ברור, הם הבטיחו שיגיעו בזמן.
אני מכיר אותם היטב, מדובר בשני אברכים רציניים ואחראיים שמילה שלהם היא מילה ואפשר לסמוך עליהם, ובכל אופן, אנחנו, כל בני המשפחה עומדים כאן כבר מעשרה לשתיים עשרה, ושני האברכים לא נראים באופק.
עוד מעט הם יגיעו, אני מנסה להרגיע את בני משפחתי וגם את עצמי, כנראה שלוקח להם זמן, אבל הזמן מתארך ומתארך, וכשהשעון מראה על שתיים עשרה וחצי אחרי חצות אני מתחיל להשתכנע שההמתנה היא לשווא, האברכים היו עייפים כנראה ונרדמו, או שהם פשוט שכחו, כולנו בני אדם ולכולנו יכולות לקרות תקלות. כך או כך, אנחנו כבר כאן, שמונה אנשים, נשיג עוד שניים אחרים ונאמר את ספר התהילים במניין.
פניתי לחתני שלמד בישיבה בבני ברק ושאלתי אותו אם הוא יכול לקרוא לשני בחורים, לבקש מהם שיקחו מונית ויבואו, אני כמובן אשלם על המונית וגם אשלם להם על התהילים שיגידו. חתני הכיר שני בחורים שבוודאי ערים עכשיו, היה לו את המספר של אחד מהם, הוא התקשר ונענה בשמחה. כן, בוודאי, הם כבר לוקחים מונית ומגיעים. חתני מסיים את השיחה, מרגיע את כולם שהוא מכיר את הבחורים ואם הם אמרו שהם כבר מגיעים, הם כבר יגיעו.
בעוד המילים על שפתיו אנחנו רואים את שני האברכים מתנשמים ומתנשפים, מגיעים במהירות, מסבירים איך נהג המונית הוריד אותם במקום הלא נכון, ואיך כיתתו את רגליהם באישון ליל, הם מתנצלים על האיחור, אני מרגיע אותם בחיוך שהכל בסדר, ומבקש מחתני שיתקשר לשני הבחורים ויגיד להם שאנחנו מודים מאד על ההסכמה, אבל אין צורך שיגיעו.
חתני מתקשר, מתברר שהבחורים שהבטיחו שיבואו במהירות, גם קיימו את הבטחתם, "הם כבר במונית", מבשר לי חתני. השבתי שלא נורא, נהיה שתיים עשרה איש שיגידו תהילים, זה בטח טוב יותר, וכמובן, אשלם לכולם בעין יפה כמו שהבטחתי.
התחלנו לומר תהילים, עצם אמירת התהילים היתה חוויה מיוחדת במינה, אחר חצות… קבר החזון איש… ואנחנו אומרים תהילים, בכוונה וברצון טוב. שעתיים וחצי לקח לנו לומר את כל ספר התהילים, מיד לאחר שסיימנו מיהרתי לשלם לכולם. לאברכים, לבחורים, לחתני וגם לבנים שלי שהגיעו אתי.
שילמתי להם בשמחה ובטוב לבב, הרגשתי שהם עשו איתי חסד גדול, ואושר גדול מילא את לבי, עצם אמירת התהילים היטיבה עם כולנו, בלי קשר לסגולה, שכמובן, קיוויתי בכל לב שהיא תתגשם. פנינו לצאת. הרגשנו איך הלב שלנו מיטהר ואיך אמירת התהילים בקברו של החזון איש היתה הכנה ראויה לחגים המתקרבים ובאים עלינו לטובה.
בעודנו יוצאים, ניגש אליי אחד הבחורים ושאל אותי בעדינות: "על מי בעצם אמרנו עכשיו תהילים?"
יש לי בת, בת עשרים ושלוש שעדיין לא מאורסת, השבתי לו.
הוא שתק לרגע, חשב ואז אמר לי בהססנות, "יש לי שני רעיונות בשבילך".
באמת? הופתעתי. השעה שלוש בלילה, בבית הקברות זכרון מאיר, נראה לי שזה מקום ושעה מקוריים למדי כדי לקבל הצעות לשידוך. הבחור אמר לי את שני השמות, אחד מהם מיד ירד מהפרק, על השני אמרתי שאחשוב ואברר…
הימים היו ימים לחוצים ועמוסים של ערב החגים, ובכל זאת, ביררתי על הבחור המוצע, ומה ששמעתי נשמע לי בהחלט מתאים. מה שהיה מדהים זה שחתני הכיר את הבחור היטב, ידע שהוא בחור מצוין, אבל לא חשב שהוא מתאים לנו, גם שני בניי הכירו את הבחור אבל משום מה לא חשבו על הרעיון להציע אותו לאחותם.
השידוך קרם עור וגידים, הספקתי להיפגש איתו עוד לפני החגים, והוקסמתי. וככה, בבלאגן של החגים ובין לבין, התקדמנו עד שהשידוך הגיע לגמר הטוב.
כיום בתי נשואה עם הבחור המדובר, יש לה שני ילדים ואנחנו רווים רוב נחת מהזוג הזה. מה שמדהים זה ששניים מבניי וחתני, הכירו את הבחור, ולא חשבו על כך; גם מה שהאברכים התעכבו בדיוק עד שהזמנו את שני הבחורים וכבר לא יכלנו להתחרט; שהרעיון עלה בראשו של הבחור בדיוק אחרי שסיימנו את התהילים. וככה, הסגולה ששמעתי הועילה מיד ובמקום, ואנחנו זכינו בחתן שהוא כלי מפואר, ירא שמים ובעל מידות טובות
(קבלת שבת)