פרשת מטות עוסקת בעניין דיבורו של האדם, ומלמדת אותנו את ערכו, חשיבותו, והתוקף שהוא מסוגל להחיל. יהודי רק מוציא הברה מפיו, אומר מילה אחת – והוא מחיל חלות של נדר או שבועה, שאיסורם חמור וענשם רב. דיבורו של אדם יוצר מציאות ואינו סתם מילים בעלמא!
אמנם בהלכה יש חילוקים בין מחשבה, דיבור, ומעשה. אך חילוקים אלו אינם משנים את עצם החשיבות העצומה שמייחסת התורה לפעולת הדיבור, הנראית בעיני פשוטי העם כשולית לכאורה, וכלא חשובה.
לעיתים מזומנות יכול האדם להגיד לעצמו: "מה כבר עשיתי? רק אמרתי כמה מילים, רק דיברתי"… אולם בפרשה שלנו – אנו למידים כי הדיבור אינו הפקר.
רש"י מפרש את מילות הפסוק 'לא יחל דברו' כך: "לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין". דיבורו של האדם קדוש הוא, ונצטווינו שלא לעשותו חול.
שורש הענין, מבאר ספר החינוך, נעוץ בראשית יצירתו של האדם: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". תרגם האונקלוס "לנפש חיה – לרוח ממללא".
גופו של אדם אמנם בא מן האדמה, אך הדיבור הוא חלק אלוהַ ממעל הניתן בגופו של האדם. זה לשון החינוך (מצוה שנ): "לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדיבור, והוא כל החלק הנכבד שבו. וזה יקרא באדם נפש חיה, כדמתרגם אונקלוס 'והות באדם לרוח ממללא', כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב – ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו. על כן נתחייב לקיים דיבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות. וביתר כל ענייני העולם, אף על פי שלא נתייחדו בהן עשה ולאו, ציוו חכמים והזהירו כמה אזהרות שלא ישנה אדם בדיבורו".
מתחילת בריאתו זכה האדם, בחיר הבריאה, למעלה אחת עיקרית על פני כל היצורים החיים – היא כוח הדיבור. הוא הכוח האלוקי שניתן לו, ועל ידי כך הובדל לרמה גבוהה יותר מהחיות והבהמות. לאור זאת לימדונו רבותינו, כי קדושה יתירה נטועה בפיו ובשפתיו של האדם, המעניקים לו את כח הדיבור שמציין את יתרונו על יתר בעלי החיים.
שמעתי פעם סיפור; על קבוצת בחורים שהתלוו אל מרן ה'חזון איש' זצ"ל בטיולו היומי, ודיברו עימו בלימוד. עבר שם איזה יהודי פשוט, עם הארץ גמור, והתחיל להקניט אותם. אחד מהבחורים ניחן בפה שנון, והשיב לאותו טרחן תגובה הגונה וחריפה.
הוא היה בטוח כי ה'חזון איש' יהנה מהתשובה, אבל ה'חזון איש' אמר לו: "לא ענית טוב!". הלה הופתע, ושאל: "אז מה הייתי צריך לענות?", "שום דבר!" השיב ה'חזון איש' בכובד ראש. "בן תורה לא חייב לענות על כל דבר!".
כך גם נוכחתי אצל דודי זקני, עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בחג השבועות. בשנים בהן נהג לצעוד רגלית לפנות בוקר מבית מדרשו בשכונת 'מאה שערים' עד לכותל המערבי, כדי להתפלל שם את תפילת המוסף. הוא היה הולך בראש כשקבוצה גדולה של מתפללים מאחוריו.
קבוצה כה גדולה של אנשים הולכים כך ביחד ברחובה של עיר הייתה בולטת, ומידי פעם כשעברנו סמוך לערבים או רחוקים משמירת תורה ומצוות הם צעקו לעברנו מילות גנאי, קללות ונאצות. הרב אלישיב הורה לא להתייחס אליהם כלל ולא להשיב כלום.
הפה של בן תורה הוא כלי יקר שמיועד לעבודה רוחנית, לימוד תורה ותפילות, לא משתמשים בו לכל צורך שצץ!
אצל גדולי וצדיקי הדורות ראו בבירור את הכוח העצום שהיה למילותיהם ולדיבוריהם, גם כשנאמרו בהיסח הדעת מוחלט. ידוע הסיפור אודות גאון הגאונים, רבינו אליהו מוילנא זצ"ל, שהלך פעם שקוע בשרעפיו בבית המדרש של ווילנא, וציציות טליתו נתפסו מתחת לרגלו של ילד קטן. "מיין קינד", אמר לו הגאון בחיוך, "שתחיה עד מאה ועשרים – אתה מוכן לשחרר את הציצית שלי?"
ואותו ילד חי עד גיל מאה ועשרים בדיוק, כי אלו היו המילים שיצאו מפיו הקדוש של הגאון!
באחת מהקדמות ספריו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של רמת-אלחנן בבני-ברק, הוא מספר אודות הצדיק המפורסם מנתיבות, רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, המכונה ה'בבא סאלי', כי פעם הוא ישב ולמד בשבת קודש, ופתאום נפלה מנורת השמן על הרצפה, והלהבה גרמה לשטיח שהיה שם להתחיל לבעור.
הביט ה'בבא סאלי' על האש ואמר כמשוחח עימה: "כאן בבית שומרים שבת; איך לך רשות לבעור כאן!", והאש נעצרה במקום!
ה'בבא סאלי' היה קדוש עליון, תלמיד חכם וצדיק מופלג, והסיפור הזה הוא לא מופת של פתאים – זהו כוח בסיסי של כוח הדיבור. כוח שהיה לכל יהודי, אילו רק היינו שומרים כראוי על הפה שלנו!
ואספר עוד:
שמעתי פעם סיפור מופלא מהגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל 'משמר הלוי', אודות הגאון הקדוש רבי מרדכי רוזנבלט זצ"ל, אב"ד אושמינע, המוכר בתוארו רבי מָאטַלֶע אוֹשְמִינֶער. מגדולי דורו היה לפני מעט יותר ממאה שנים, ושימש ברבנויות שונות בליטא, כדיין בעיר קורליץ וכראב"ד בעיר סלונים. אך הוכר יותר על שם רבנותו ב'אושמינע' ונודע כבעל מופת גדול.
בראשית ימיו הצניע את סגולת כוחו לשדד מערכות הטבע ולחולל ישועות, ורק שמע גדולת תורתו יצא למרחוק. אולם כאשר עורר פעם את בני עירו על תיקון גדול בענייני טהרה ולא צייתו לדבריו, יצא מגדרו והראה כוחו בעשיית מופתים. מאז חרדו מאוד מכבודו, והתפרסם כבעל מופת גדול.
רבי משה מרדכי סיפר, כי פעם אחת הגיעה משלחת כבודה של תלמידי חכמים מעיר מסויימת בליטא למעונו של רבי מאטלע באושמינע, ושפכו לפניו את צערם. אודות מושל המחוז בעירם גוי רשע מרושע בשם 'פְלֶעוֶוע', אשר לו קשרים הדוקים עם השלטונות, ובשנאתו הגדולה מיצר צעדיהם וגורם להם סבל נורא באופן קבוע. כעת הוא העליל עליהם עלילה מרושעת, וגזר עליהם גזירת גירוש מהמדינה, וכל המאמצים להפר את הגזירה עלו בתוהו.
החליטו רבני העיר וראשי הקהל לשלוח משלחת אל הצדיק מאושמינע, לחלות פניו ולהתחנן לפניו להושיעם מהצרה הקשה שנחתה עליהם.
אמר להם רבי מָאטַלֶע לבוא מחר בלילה בשעה שמסיים מסכת, "אז בזכות התורה זהו עת רצון ואוכל לפעול עבורם ישועה" – אמר.
הם שבו למחרת בשעה היעודה. רבי מאטלע היה מכונס בחדרו עם עוד כעשרה תלמידי חכמים וסיים את המסכת שלמד. לאחר הסיום החל לקרוא איתם פרק ראשון שבתהילים ותרגם כל מילה לשפת האידיש, לדוגמא: "אשרי האיש" – "גְלִיקְלַאך אִיז דֶער מֶענְטְשׁ", וכן הלאה פסוק אחר פסוק.
כאשר הגיע לפסוק הרביעי: "לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ" הגביה קולו ואמר: "כי אם כמוץ" – "אזוי ווי די פֶלְעוֶוע". "אשר תדפנו הרוח" – וָואס דִי וִינְט וֶועט אֶעם גְלַייך פַפְלִיאֶן אִין דִי לוּפְט". [המילה 'מוץ' יש לה תרגום עתיק באידיש 'פְלֲעוֶוע', בדיוק כפי שנקרא אותו רשע שונא ישראל, ותוכן התרגום הוא שהרוח תעיף ברגע זה את הַפְלֶעוֶע למרחקים].
כשסיים את הפרק אמר להם בבטחה: "אתם יכולים לכוון את השעה…", והם נפרדו ממנו לשלום.
כשחזרו לעירם לאחר ימים אחדים כבר הקדימו את פניהם יהודים נרגשים ומאושרים: "התדעו מה קרה?" – בשרו באושר. "פְלֶעוֶוע הרשע שיחק עם ידידיו בערבו של יום פלוני, ולפתע קיבל דום לב, נפל ומת על המשחק… כן יאבדו כל אויבך השם".
היה זה באותם רגעים בהם עמדו השלוחים בתפילה בחדרו רבי מָאטַלֶע אוֹשְמִינֶער. כמובן, שעם מותו בוטלה גזירת הגירוש…
אדם שכל ימיו דאג שלא יתחלל דיבורו, זוכה ש"ככל היוצא מפיו יעשה!"
הכלבים העזים שהבעיתו את הרכלן בשעותיו האחרונות
עניין קדושת הדיבור ברמה המעשית מתחלק לכמה חלקים. נעסוק בקצרה בכמה מהם, ונתחזק יחד ברוממות הענין וחשיבותו:
סיפר לי הרב הגאון רבי יצחק שרייבר שליט"א, מרבני ישיבת 'ארחות תורה', כי בשנתו האחרונה של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, הגיע פרופסור ידוע לבדוק אותו בעת שלא חש בטוב.
לאחר הבדיקה, כששוחח הרופא עם אחד מבני הבית בנוגע לתוצאות הבדיקה, העיר הפרופסור ואמר בביטול – כי רופא פלוני שבדק את ראש הישיבה קודם לכן, אינו מבין כלל בעניין רפואי זה, ודחה את חוות דעתו בהחלטיות.
ראש הישיבה היה שרוי בחולשה גדולה, והיה נראה כי כלל אינו שומע את שיחת הרופא והנכד. אולם לפני שיצא הפרופסור מהחדר וביקש להיפרד מראש הישיבה, הראה לו הרב שטיינמן פנים זועמות. הנכד והמשמש המסור, הרב דוד שפירא התפלא ואמר לסבו: "הרופא רוצה ללכת, והוא מעוניין לומר שלום לסבא". השיב לו הרב שטיינמן בלחש, באופן שלא יישמע לאחרים: "אבל לפני כמה דקות דיברתם פה לשון הרע!"…
אירע פעם שסכום כסף גדול נעלם מביתו של מרן הרב שטיינמן, ועלתה ההשערה כי נכנסו גנבים הביתה ונטלו את החפץ בקניין גזילה. כששמע ראש הישיבה את ההשערה הזאת, הגיב ואמר כי הוא אינו אוהב את המילה 'גנבים': "אמור – מישהו בא ולקח" – תיקן את איש שיחו.
הוא מאוד הקפיד לא להוציא מהפה שום מילה מגונה או עם משמעות שלילית. הוא היה רגיל לומר לאור דברי ה'חפץ חיים' שהבאנו: "כל דיבור רע שיוצא מהפה מוריד מערך הפה, ומפחית מקדושתו – ומי יודע כמה לימוד תורה אדם מפסיד בגלל זה!"
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')