בעבר הייתי שוהה הרבה בדרכים במסגרת נסיעותיי מסביב לעולם. באחת מנסיעותיי קרה לי מקרה מיוחד אותו אני רוצה למסור בפני הקוראים, היות שיש בו חיזוק גדול על ענין 'ויגבה לבו בדרכי ה" והחוזק אותו צריך יהודי לאמץ בעבודת ה'.
היה עלי להגיע אז למדינה מסוימת בדרום אמריקה, עם עצירת ביניים במדינת ברזיל. העצירה נקבעה בתחילה לשעות הבוקר המוקדמות מאוד, כך שהייתי אמור להספיק להגיע לקהילה היהודית בסאו פאולו להתפלל שחרית ולחזור. בפועל יצאה הטיסה באיחור, ועד שהגעתי לשדה התעופה בריו דה ז'ניירו כבר לא היה בכדי שיעשו לצאת ולחזור ולהספיק את טיסת ההמשך. היה עלי אפוא לדאוג למקום בו אוכל להתפלל בשחרית בתוך שדה התעופה.
מדובר בשדה תעופה גדול מאוד, הומה וגדוש באלפי נוסעים מכל המוצאות ומכל העמים, ועד מהרה נוכחתי לדעת שאין מקום בשדה התעופה זה היכול להתאים לתפילת שחרית. הגויים גדשו את בית הנתיבות על כל מבואותיו ופינותיו, ויכולתי רק לבחור בין גרוע מאוד לגרוע עוד יותר…
בלב כבר החלטתי להתפלל על מקומי בתוך אולם ההמתנה הרועש. ברם, היה עלי להילחם עם הבושה הרעה שבי, ורק כשהגעתי ל'ברוך שאמר' הצלחתי לאזור אומץ ולהתעטף בטלית ותפילין. כשפניי קבורות בתוך הסידור, עלו תפילותיי השמימה מתוך מבואות שדה התעופה בריו דה ז'ניירו.
באותה תפילה לא הצצתי החוצה אפילו פעם אחת… תיארתי לעצמי פחות או יותר מה מצפה לי; הסביבה לא תחמיץ את ההזדמנות, וודאי תעשה מטעמים מהמחזה המוזר שנקלע לעיניהם. אך ברירה אחרת ממילא לא הייתה לי.
ואכן, מרגע לרגע חשתי בהמולה הנוצרת סביבי. לא הייתי צריך לראות כדי להבין שנעשיתי מרכז ההתעניינות, ועיני כולם נשואות אלי… אך לכך עוד הסכנתי, עיקר החשש היה מהצורה אותה עלולה ההתעניינות לקבל בעוד רגע; ייחלתי בכל לבי שלא יתחשק לאיזה שייגץ להרחיב את ההנאה שלו מ'ההצגה', ולנסות להציק לי באופן ממשי. התאמצתי בכל כוחי לסלק את כל הדאגות והטרדות והמשכתי להתפלל, עד שהגעתי לתפילת הלחש.
כשאך התחלתי את תפילת שמונה עשרה, הרגשתי פתאום שמאן דהו נעמד בסמיכות אלי. ממש נצמד אלי, כאשר במקביל ההמולה מסביב משתתקת והולכת עד ששקט מוחלט שרר באולם… כאן כבר התחלתי ממש לפחד. לא הבנתי מה קורה, מה רוצה ממני הברנש הזה. מדוע הוא נצמד אלי, ולמה כולם משתתקים. מה הם מתכננים. ומתי זה יקרה… המשכתי להתפלל ולהשתדל לא לחונן אותם במבטי. ניסיתי בכל הכוח להתרכז בתפילה, אך אודה; הדבר לא הגיע לי בקלות.
סוף סוף פסעתי אחורה את שלוש הפסיעות, ופתחתי את העינים… והנה אני מגלה לידי גוי גבה קומה, לבוש בלבוש בסגנון מוזר, ועל פניו חיוך מלא הכנעה ויראת הכבוד. הוא היה עטור בעיטורי כבוד שונים ומדליות מזהב השתלשלו ממנו. איכשהו הבנתי שהוא מנהיג דת כלשהוא.
הלה עמד לידי בהרכבת הראש, כשכולו אומר הערכה ומתן כבוד וניסה לקשור עמי שיחה. הדבר לא ממש עלה יפה, שכן אינני שולט בשפת מדינה זו, אך בכל אופן הצלחתי לקלוט שהוא מאוד התפעל מהעובדה שנעמדתי לקיים את מצוות דתי בפני קהל ועדה בעוז ובגאון, והוא ראה כבוד לעצמו לעמוד לידי בעת תפילתי. בכך הוא רצה להביע את הערכתו אלי, ואולי גם להגן עלי.
ממש נתקיים בי את הפסוק 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'… מקרה זה לימד אותי, שהגישה שלי לכל הפרשה הייתה מוטעית מעיקרה. חשתי בושה להתפלל, בו בזמן שהייתי מקור להערצה ולהערכה.
חשוב שכל אחד יחדד את הדבר לעצמו. קורה לפעמים שנמצאים במקום של גויים כשאין אף יהודי אחד לרפואה – לא צריך להתגבר אז על הבושה, אלא להתבונן שאין כאן כלל בושה אלא כבוד! גם הגויים מבינים שאנו אחרים מהם, יש לנו את התורה ומצופה מאתנו להתנהג אחרת. וכשהם נתקלים בכך הם מתלאים יראת הכבוד, ושם שמים מתקדש בעולם.
(מכתבו של בעל המעשה בגיליון 'אוצר שמירת העיניים')
ואני חושב ש...
יתכן ואותו אדם הרגיש בושה כי….
סתם כך הוא אדם ביישן, גם כשאין סיבה הנראית לעין
כל שכן שיש מקום לא מוכר, ויש לא מעט אנטישמיות בעולם..יש מקום להרגיש בושה!
כמובן יש כאלו שלא ירגישו וזה גם מובן
אבל..
יש כאלו שכן!!