עבודת חיים
סיפר הרב יגאל כהן (משפחה כו סיון תשפג) זה היה יום קשה במיוחד עבור יעקב (נפש נפלאה בעלת שם שונה, כמובן), יהודי יקר שלא כולם מבחינים שהוא מתמודד עם בעיות שניתן להגדירן על רקע נפשי. אני מכיר אותו זה כמה שנים, סמוך ונראה לתקופה שבה חשפתי ברבים את העובדה שיש דרך להילחם בחרדות ובמעצורים, בדיכאונות ובמצבי רוח שמפילים אנשים למיטה בחוסר אונים. ולא רק שיש דרך להתגבר, אלא שאינני מתבייש לספר שמצאתי אותה בחסדי שמיים ואני ׳משווק׳ אותה לכל דורש. באותו יום, מנהל המשמרת
הישיר של יעקב ׳התהפך׳ עליו סופית. את העבודה באותו מקום הוא התחיל כמה שנים קודם לכן, כשה¬חברה עוד הייתה קטנה ולא הצמידו לכל קבוצת עובדים אחראי משמרת. במשך הזמן החברה גדלה וגם עברה ידיים, ובחילופי הבעלים – שהגיעו עם כיסים עמוקים במיוחד ועם שאיפות להפוך את החברה לגדולה ומשמעותית בשוק – נוספו שעות עבודה, השכר השתפר, ונוספו מינויים שונים לייעול העבודה.
יעקב הסביר לי שהוא אוהב מאוד את העבודה שלו לא רק בגלל הסיפוק הרב שהיא העניקה לו – היה לו סיפוק גדול יותר שהוא שאב מדף הגמרא שלמד מדי ערב – אלא גס משום שלפני כן, בגלל מצבו הרופף יחסית, היה במצב של חוסר ודאות מוחלט ולא מצא לעצמו מקום שיעסיק אותו. זה תסכל אותו. מאוד. ברגע שהציעו לו את המשרה החדשה הוא לקח את ההזדמנות בשתי ידיים. עם הזמן השתלב יעקב היטב, התקדם וצבר ביטחון עצמי שאפשר לו לשכוח שאי פעם סבל מבעיות של דיכאון וחוסר תפקוד על בסיס קבוע.
מדי פעם היו ספיחים קטנים, אבל הוא התגבר עליהם יפה מאוד, ומי שהיה הבוס הישיר שלו עד להתרחבות מעולם לא העיר לו. ההפך, הוא רק תגמל אותו על הספקים וחיזק אצלו את החוזקות.
יום אחד המפעל גדל, וכל הרגלי העבודה השתנו. פתאום גילה יעקב שהוא לא מספיק טוב במה שהוא עושה, שיש לו פאשלות, כפי שמנהל המשמרת החדש הגדיר זאת באוזניו, לעיתים לעיני חבריו לעבודה. הביטחון העצמי שלו ירד למינימום וממילא כבר לא הייתה לו מוטיבציה רבה מדי לקום בבוקר ולהגיע בזמן למקום שבו לא טוב לו.
חודש נוסף חלף ועוד לפני שתפס מה קורה – זומן יעקב אל מעסיקיו החדשים. הללו אמרו לו שעליו לקבל אחריות על מעשיו, וכי עליהם להציג תוצאות אחרות ממש בפני המשקיעים, בעלי המפעל. בצער נפרדו ממנו והודיעו לו על ההחלטה לפטרו. השימוע הרשמי היה קצר, לא היה לו כיצד להגן על עצמו. הכל התבלבל מול עיניו והוא קיבל
אבל יעקב לא יכול היה לשכוח את מה שעשה לו מנהל העבודה. אלמלי היה מתנכל אליו, הוא היה ממשיך להצטיין. בסך הכל, תנאי העבודה לא השתנו בהרבה מאז שעזבו הבעלים הקודמים. מה שנשתנה היה הלחץ שבו היה נתון המנהל, שהיה להוט להציג הספקים של מחלקתו, וכתוצאה מכך מי שלא שרד את הלחץ שפיזר סביבו – קרס.
ניסיתי להרגיע את יעקב שנותר בלי עבודה, ואפילו ביקשתי מאחד מאנשי המוסדות שימצא עבורו לתקופת האבטלה קורס מזורז בתחום שבו עסק, כדי שיתמקצע ויתמחה בו והביטחון העצמי שלו ישוב.
אסור שיהיה ללא מעש, אסור שיסתובב בתחושת ריקנות, אפילו לא יום אחד.
■
מה מביא אדם לסכן את המעמד שלו?
אולי כדאי שנשאל את קרח, מגדולי דור המדבר, בעל מעמד מכובד, מנושאי הארון, שיוצא לפתע למלחמת כבוד מול משה ואהרן. הייתה לו רטוריקה, ובכוחה משך אחריו מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות.
וכל זה קורה, כי כשאדם חש ריקנות – נולדת בו שאיפה לחלום שעוד לא מימש. הוא מוכן אפילו לצאת למלחמה אבודה שתוצאותיה ידועות מראש.
היה בעבר שיח׳ סעודי שתבע את אחד העיתונים מאחר שסיקרו את הונו בחסר של מיליארד אחד. מה מביא אדם שיש לו, נניח, 40-35 מיליארד דולר, לתבוע את העיתון על טעות כזו? חק. חוסר מעש. לא פלא שאחר כך הוא גם ביקש את המלוכה.
קרח היה עשיר, היו לו כבוד גדול ותפקיד נהדר, אבל דבר לא מילא אותו באמת.
■
מסיבה זו רציתי שיעקב ימלא את יומו מייד. סידרנו לו קורס לשעות הערב ובד בבד סגרנו לו את הפינה עם עבודה קטנה לשעות הבוקר. שיהיה לו בשביל מה לקום.
כעבור תקופה, אחרי שסיים את הקורס שבו השתלם, הוא הגיע אליי, עיתון בידיו. מה אתה רוצה שאראה בעיתון? שאלתי, והוא הצביע על עמוד הלוח: "הנה, יש כאן מודעת דרושים עם המקצוע שלמדתי. אני לא יודע אם להגיש מועמדות". עודדתי אותו.
חברים סייעו לו לנסח קורות חיים במהירות, והוא שיגר אותם לכתובת מייל שלא לימדה דבר על מה שעומד מאחוריה.
כעבור חודש הוא קיבל שיחת טלפון.
"יעקב?" נשמע הקול מעבר לאפרכסת.
"מדברים מ…"
ליבו החסיר פעימה. זה היה מקום העבודה הקודם שלו.
האם רוצים להחזיר אותו למשרתו הקודמת?
מתברר שלא. הם מחפשים עכשיו מנהל משמרת, והם ראו שיעקב בעל ניסיון שחלקו נרכש בעבר בחברה שלהם, ובנוסף השתלם בתחום המדובר – והם בהחלט ישמחו לערוך איתו ריאיון.
יעקב התחזק באמונתו, נסע, ובחסד השם התקבל למשרה שהתפנתה לאחרונה: מנהל משמרת. לימים ספורים התברר לו כי הוא נכנס תחת זה שמצא בו חסרונות ופוטר לאחרונה.
אמרתי לו: "אילו היית נשאר במקום העבודה ברציפות, לא היית משתלם בקורס, וספק רב אם היית מקבל קידום כזה. הנה, על אף עוגמת הנפש שעברת – שנגזרה עליך בראש השנה, והיית חווה אותה בכל מקרה, אם בבית אם בעבודה באופן אחר – סידרו לך משמיים ׳סיבוב׳ שכזה, שבעקבותיו אתה יכול להביא יותר פרנסה הביתה". הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה לתגובות ולחומר נוסף ([email protected])
על חשבון הברון
סיפר הרב חיים זאיד (בקהילה כו סיון תשפג) כידוע, מתנה טובה הייתה לו לקב״ה בבית גנזיו, אותה בחר להעניק לנו, בניו האהובים. את המתנה הזאת הוא מבקש מאיתנו להוקיר, לכבד ולענג בכל האמצעים – גם אלה שאין לנו – וכמאמר חז״ל ׳לוו עליי ואני פורע׳.
אני רוצה להביא בפניכם סיפור מדהים בעניין זה:
לפני מספר שנים מסרתי הרצאה בנושא ואמרתי שבכל פעם שאדם לווה לצורך שבת, מובטח לו שהקב״ה יפרע את ההלוואה. "בדבר הזה אין חוכמות", הדגשתי. "זו הבטחה. ואגב, זו המצווה היחידה שהקב״ה כותב עליה צ׳ק פתוח מראש".
בהרצאה ישב יהודי יקר, אב ותיק לשישה ילדים עד שנולדה לו לאחרונה שלישיה והפכה אותו אב לתשעה. רעייתו עובדת כגננת והוא בעצמו אברך בן תורה, כך שהם חיים בצמצום רב, אך באושר. כששמע את ההרצאה שלי והפנים את הרעיון שהקב״ה מתחייב לפרוע את הוצאות השבת, הוא החליט לענג את השבת הקרובה בכל המטעמים הקיימים – והקב״ה כבר ישלם.
הוא ניגש לגמ״ח של ׳ויספיש׳ ולקח הלוואה של 150,000 ₪ לשנה. הוא עשה חשבון שבכל שבת הוא יוציא באזור ה־4,000 ₪, למשך שנה שלמה, על חשבון בורא העולם!
בכל השבוע הם היו אוכלים בבית פתיתים, שניצל ומאכלים לא יקרים, אבל בשבת כולם ידעו שאבא פותח שולחן מפנק במיוחד, עם כמה סוגי דגים ובשרים, גלידות, עוגות, פיצוחים ומיני מתיקה לרוב. מאז הוא לא ויתר על המנהג בשום אופן. זה הוביל למצב שמשפחתו הלא־עשירה בעליל המתינה כל השבוע בקוצר רוח לשבת המלכה ולפינוקים שיבואו בעקבותיה.
הסתיימה השנה והגיע זמן הפירעון. הוא מצלצל אליי ואומר: "הרב זאיד, במוצ״ש אני צריך לשלם את החוב. אמרת ׳לוו עליי ואני פורע׳ ובכן, אני ממתין לצ׳ק". אמרתי לו "אם אתה מאמין בכל ליבך בבורא, תראה שהוא יפרע את החוב ובגדול".
ואכן, הלא יאומן-קרה.
הוא הולך לבעל הגמ״וז, שאומר לו מצידו כי החוב כבר נפרע. מיודענו מנסה לברר מי פרע, אבל בעל הגמ״ח לא היה מוכן לגלות.
משראה כי טוב, מיהר היהודי לבקש הלוואה נוספת בסך 150,000 שקל – וקיבל על אתר.
בהמשך התברר שישנו קבלן גדול בשם איצ׳ה שהבחין באחד הימים בתורים ארוכים מחוץ לדירה בירושלים. כשבירר את העניין אמרו לו שזה גמ״ח של ויספיש, שמלווה כסף לאנשים שזקוקים לפת לחם.
באותו רגע גמלה בליבו החלטה שמכיוון ומשמים העניקו לו כסף רב, הוא מעוניין לפרוע חוב של בן אדם שאין לו כסף. הוא הלך לגדול הדור מרן שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצ״ל וסיפר לו שחשקה נפשו לעשות חסד עם עמלי תורה. הוא סיפר לר׳ חיים שבאותו גמ״ח יש הרבה לווים והוא אינו יודע למי לפרוע את החוב.
הורה לו מרן שר התורה זצ״ל לעשות הגרלה. הוא ערך הגרלה אצל ויספיש ומי שעלה בה בגורל זה אותו אדם שלקח 150,000 עבור הוצאות שבת. נאמן להבטחתו שילם הקבלן את החוב עד הפרוטה האחרונה.
למרבה הפלא, בשנה שלאחר מכן קרה אותו הדבר; אותו קבלן שוב ערך הגרלה ושוב עלה בגורל היהודי שכיבד את השבת.
כשהדבר חזר על עצמו גם בפעם השלישית ביקש הקבלן מבעל הגמ״ח להבין במי מדובר ולמי הוא נותן את כספו. הוא היה משוכנע ללא ספק כי יש כאן יד אלוקים והשגחה פרטית מופלאה שמסובבת שאותו שם יעלה בגורל 3 שנים
ברציפות.
בעל הגמ״ח קישר ביניהם והשניים נפגשו. משהתברר לקבלן שמדובר באברך צדיק שחי עם תשעת ילדיו בדירה שכורה וכל ההלוואות הן רק עבור עונג שבת ובהסתמך על ההבטחה של ׳לוו עליי ואני פורע", ביקש ממנו הקבלן להתלוות אליו…
על המשך הסיפור יכול עבדכם הנאמן להעיד מכלי ראשון.
הסתובבתי באותו זמן בבני ברק כדי לחפש דירה לשכור עבור הבת שלי שמתחתנת בע״ה בעוד פחות מחודש. אני נכנס לאחד הבניינים ורואה שם את אותו אברך יחד עם הקבלן.
כשאברך הזה ראה אותי הוא חיבק אותי ואמר: "הרב זאיד, בזכותך אני פה. אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל לפני כמה שנים שמעתי ממך הרצאה על כבוד שבת קודש ובעקבותיה החלטתי ללוות כסף ולענג את השבת. והנה, אותו קבלן שתמך בי ושילם לי את כל הוצאות השבת, רוכש לי כעת דירה חדשה מהמעשרות שלו".
הנה כי כן, "לוו עלי וקדשו קידוש היום, והאמינו בי ואני פורע" (ביצה ט״ו).
המסקנה: גם אם ביום חול אתם אוכלים בצמצום וכמאמר המשנה באבות "פת במלח תאכל", בשבת אל תתפשרו על פחות מברבורים, שליו ודגים. זה לא על חשבונכם. הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה לתגובות ולחומר נוסף ([email protected])