הגאון רבי חיים שיינקר שליט"א ראש ישיבת דרכי משה, סיפר מה ששמע מאביו הגאון רבי יצחק זצ"ל, על הנסיבות שהובילו אותו בשעתו ביחד עם קבוצת נערים צעירים בני גילו, לגלות מעיירת מולדתם סמיאטיץ ולהצטרף לגרעין חדש של ישיבת נובהרדוק שהוקם באחת העיירות.
היה זה בהשפעת תלמידי נובהרדוק ששבו לעתים לביתם בעיירה, סיפר. העיניים התמימות של הילדים היו נדלקות, והאוזניים היו כרויות לאש הקולחת מפי הבחורים שהגיעו. הילדים עמדו מרותקים, מתבוננים בפנים העדינות, בתנועות הסוערות של גופם המתלהב בסערת נפש, ונכבשו לקול מנגינתם היורדת חדרי בטן.
הילדים והוריהם שמעו בשקיקה דברים בוטחים על האושר הצפוי בישיבה החדשה. הבטחות שפוזרו בנדיבות וברוחב לב. על רוחניות אין מה לדבר, ממש גן עדן. בנוגע לעולם הזה – אין מה לדאוג. הכל יהיה על הצד היותר טוב…
שבעה-עשר ילדים יצאו מהעיירה על עגלה רעועה להקים עוד ישיבה. הילדים נישאים על כנפי הדמיון אל האושר הצפוי, אל המיטות המרווחות שאותן לא יצטרכו לחלוק עם אחיהם כמו בביתם הדל. בתרמיליהם הארוחה הדלה בה הצטיידו לדרך ומעט בגדים בלויים. "עוד מעט נגיע", מבשרים הבחורים המבוגרים, המדריכים.
בעבי החשיכה צעדו הנערים בין סמטאות העיירה השכוחה אליה הגיעו. מדרגות רעועות הובילו אותם לעזרת הנשים האפלולית של בית מדרש נושן. "זה מה שיש לנו לעת עתה", הסבירו המדריכים, ופשטו בעצמם את ידיהם, הניחו את ראשם על ספסלי העץ הקשים, ונרדמו. יותר מכך לא יכלו לעשות.
כששאל אחד מהנערים היכן נאכל? הוסבר לו כי בעזרת ה' יושגו מאכלים אצל תושבי העיירה. למחרת לאחר תפילת שחרית מיהרו המדריכים להתנצל שנית, על כי עדיין לא התארגנו לסידור אכילת 'ימים' אצל תושבי העיירה, וכי בינתיים יהיה עליהם להסתפק בפרוסות הלחם הדל שהביאו מהבית.
אחד הנערים שהתאכזב קשות, מצא דרך להודיע להוריו את הקורות אותם. הוא מסר להם כי ב"ישיבה החדשה" אין אוכל ואין מקום לינה. אביו של הילד הופיע לאחר כמה ימים עם עגלה, נכנס לבניין ונוכח שתנאי המקום אינם הולמים, ופנה להחזיר את בנו הביתה. הוא אף הציע למי שמעוניין להצטרף אליו למסעו. על העגלה קפצו עוד ארבעה-עשר נערים מאוכזבים ששמחו על שמצאו דרך לחזור לביתם.
"מכל הקבוצה הזו", מסיים הגר"ח את התיאור, "נשארו במקום רק שלושה תלמידים: אבא זצ"ל, שלמה טנביצקי (לימים הדיין המפורסם הגאון רבי שלמה טנא זצוק"ל) ואריה גורפינקל. ולפלא הדבר, כי מכל קבוצת הילדים, רק הם נשארו בחיים אחרי המלחמה".
(ב' ראם, מוסף שב"ק וישלח תש"פ)