רק את בני לא תשב שמה (כ"ד, ח)
עברו שנים ור' חיים אברהם פינקוס שוב נועד לפגישת סיכום על ענייני ממון. היה זה לקראת הצעת שידוך של אחד מילדיו, כשהמחותנים הגיעו לעומק השווה וסיכמו על הפרטים של 'כמה אתה נותן לבנך' ו'כמה אתה נותן לבתך'.
למחרת היום, הזדמן לבנו – רבי שמשון זצ"ל – ללכת עמו ביחידות, וכך יכול היה לגולל בפניו את רחשי לבו. "אבא", שאל אותו, "יודע אני היטב כמה הפרנסה דחוקה ובאילו קשיים עולה לך כלכלת הבית. אינני מצליח להבין, הרי בשידוך הזה יכולת להתמקח עם הצד השני ולהוציא מהם התחייבות גדולה יותר שהיתה מקלה עליך. למה לא עמדת על כך?"
האבא, בתגובה הביט בו בתימהון, ופשוט לא הבין מה הוא סח. "התחייבתי עבור השידוך כמוטל עלי וכפי היכולת שלי להתאמץ ולהשיג, וכי מפני האפשרות שלי ללחוץ עליהם, אקח מהם יותר?!"
אבא הביט בי במבט כאוב – היה ר' שמשון מספר – והפטיר "שמשון. אני לא מבין אותך!"
וכזהו דמותו של יהודי מן הדור הקודם!
לשמים ולבריות
מסיפורי הילדות הידועים לנו אודות ר' שמשון זצ"ל ניתן ללמוד על שאיפות הגדלות שקיננו בו כבר מאז, והכשירוהו להעפיל במעלות התורה והיראה, עד כי גדל מאוד. אחיו וחבריו שיבלחט"א זוכרים אותו כאחד שכולו 'טוב', ושתכונת הנתינה והדאגה לזולת עומדת בראש מעייניו. ניצניה של אותה 'אכפתיות' במידה גדושה כלפי כל הסובב, שנודעה כיסוד בולט באישיותו לכל מי שבא עמו אי פעם במגע – כבר ניכרו בו בהיותו עול ימים ממש, אם בדאגה לטובתו הגשמית של זולתו ואם לטובתו הרוחנית.
המעשה הבא התרחש בשנות ילדותו המוקדמות, ונדמה שיש בו מאפיינים רבים בזעיר אנפין מדמותו הכבירה שניכרה לימים, הן בלבו שהיה ער לכבוד שמים ובגבורת נפשו, והן בכישרונותיו המקוריים והברוכים שהיו לו לכלי שרת בתורה ובעבודת שמים.
היה זה באחד מימי חול המועד פסח שבהם לא התקיימו לימודים בתלמוד תורה. שימשי פנה אל אמו בבקשה בלתי שגרתית: "אני רוצה שתביאי לי חצי חפיסה של שוקולד". האם לא הסתירה את תמיהתה למשמע הבקשה המוזרה, והעירה לו בעדינות על הכמות הגדולה מהממתק היקר שחוץ מבתים אמידים אין נוהגים לחלק ממנו לילדים סתם כך ללא סיבה מיוחדת, אם מטעמים חינוכיים ואם מסיבות כלכליות.
אבל שימשי היה נראה נחוש להשיג את מבוקשו. "אם אלמד כמה שעות ברציפות", שאל, "התסכימי להעניק לי כפרס את השוקולד?"
ל"עסקת חליפין" כזו, לא יכלה האם שלא להסכים, וגם אם תמהה על הלהיטות שמגלה בנה לממתק, שמרה את הדבר בלבה. שימשי פנה משם לקיים את חלקו בהסכם, ולאחר שלוש שעות של לימוד ברציפו, קיבל את השוקולד והלך לו.
רק לאחר מכן התברר שהוא לא טעם ממנו ולו טעימה קלה אלא הגישו בסיפוק לאחד מחבריו, על פי סיכום מוקדם שהיה ביניהם. על מה ולמה? שימשי הבחין כמה שעות קודם לכן שהילד נוגס להנאתו קוביית שוקולד שאין עליו השגחה ראויה, ולבו נחמץ. גם בסתם יום של חול אין הדבר ראוי, אבל בפסח על אחת כמה וכמה. אלא שעובדה זו לבדה לא היה בכוחה להניא את חברו זה מלהמשיך ולאכול מן המתוק המתוק הזה, והוא לא ראה דרך אחרת להצילו ממכשול אלא אם יבטיח לו בתמורה משהו אחר העולה עליו בערכו. "אני אביא לך חצי חבילת שוקולד אחר, כשר למהדרין", פנה אליו, "ואתה תשליך את השוקולד הזה לאשפה. מסכים?" הלה ניאות להשליך את קוביית השוקולד שבידו, וכך החלה ה'עסקה', שהולידה את הצורך להוציא מאמו כמות הגונה של שוקולד, ובדרך זכה שימשי גם ללמוד ברציפות שלוש שעות תמימות…
נסיך אינו מתעסק בבוץ…
האוויר העילאית שהשרו הוריו הדגולים בבית שימשה כמצע גידול מתאים והיוותה את היסוד שעליו נבנתה כל קומתו לימים, כשאת רומות נפשם והליכותיהם ביקשו להנחיל לבניהם אחריהם. "א פרינץ" (-נסיך), היה האבא ר' חיים אברהם אומר תדיר לילדיו, "שפילט זיך נישט מיט רינשטאק!" (-נסיך אינו משחק ומתעסק בבוץ). והיה המשפט הזה השגור תמיד על לשונו בחינוכו את ילדיו, כלל גדול ו'בית אב' שקיפל בתוכו מסכת חיים שלמה המקיפה את כל פרטי ההנהגה ומבקשת להעמיד כל פעולה במבחן האצילות של נסיך בבית המלך.
מעשה היה בסוכות של אחת משנות ילדותו המוקדמות. שימשי הקטן התבקש על ידי אמו לכבד את רצפת הסוכה, וכדרכם של ילדים ניסה להשתמט מן המטלה שהועמסה על כתפיו הצעירות.
"איני מבין אותך", הוכיח אותו אביו, "בקלם מכרו את הזכות לנקות את בית הכסא של ה'תלמוד תורה', ומי שעלה התפקיד בגורלו – חש מאושר. ואילו אתה לא רץ לנקות את הסוכה?!"
מעובדות אחדות, מהן שסיפר רבי שמשון בעצמו בהזדמנויות שונות במרוצת השנים ומהן שסופרו על ידי אחרים, עולה תמונה מופלאה של בגרות בלתי מצויה כבר בשנות ילדותו המוקדמות.
כזהו המעשה דלעיל החקוק בראשית הספר, שבו נתפס 'על-חם' בידי שכן גוי כשהוא אחוז שרעפים ומרוכז עד כלות הנפש בנקודה עלומה ובלתי נראית, שעה שנשמתו הטהורה להטה בבערה פנימית של "נפשי יצאה בדברו", מפחד ה' והדר גאונו, והוא באותו הפרק ילד רך בשנים, אך בן שבע או שמונה.
או העובדה הבאה, שאירעה בעת טיול מאורגן של כל ילדי הכיתה ל"מצפה כוכבים" מרהיב עין ומשובב נפש, כאשר נאחז התפעלות יחד עם חבריו ממראה עיניו. אבל בעוד שחבריו היו מוקסמים עד עמקי נפשם ממראה עיניהם, תוך שהם קוראים קריאות התפעלות והתרגשות, כדרכם של ילדים בני גילם, הלם בלבו הקט של שימשי פינקוס כאב נורא – על כך שאיננו נתון באותה התרגשות מן הבריאה הנפלאה הזו של מערכת הכוכבים, גם בסתם רגעים שבשגרה, מדי לכתו בשעות הליה ברחוב תחת כיפת השמים הפרוסה למעלה ראש, וזרועה בריבוא-ריבואות של כוכבים אשר כוננו ידי הבורא יתברך.
תפילת תשב"ר טהורה ותמימה
הוא הילד שבהיותו בגיל שש או שבע, כאשר נכסף פעם בכל מאודו לדבר מה שלא היה באפשרותו להשיג בכוחות עצמו, פשוט קרא אל השי"ת מקירות לבו מתוך אמונה תמימה כי הוא בעל היכולת וכוחות כולם, ואמנם זכה לגילויים נדירים של קיבול תפילת תינוק של בית רבן, שאינה שבה ריקם!
מעשה מופלא כיוצא בו אירע גם הוא בשנות ינקותו בהזדמנות אחרת, שעה שהתפלל על דבר מה, והיה בטוח לאחר מכן בכל תום הילדות שלו, שהתפילה תתקבל, עד שהתאים את הנהגתו על סמך אותו ביטחון בהשי"ת, כי המשאלה תתמלא ללא כל ספק:
היה זה בליל חג השבועות של אחת השנים לאחר הסעודה בבית הוריו שבוויליאמסבורג – והוא כבן שבע שנים. אביו התכונן באותה שעה לצאת מן הבית אל בית הכנסת שבו יעשה את הלילה הקרוב בלימוד, כאשר שימשי ניגש וביקש להצטרף אליו. ר' חיים אברהם שסבר כי בגילו הרך עדיין איננו בשל לכך, לא שעה להפצרותיו והורה לו ללבוש את בגדי השינה וללכת למיטתו.
חלפה כמחצית השעה, ר' חיים אברהם שכבר הספיק להגיע לבית הכנסת, נמלך בדעתו והחליט כי אם הילד כל כך שואף לקיים את המנהג ללמוד, עליו להיענות לו. הוא שב אפוא הביתה על מנת לקחתו עמו אל בית הכנסת, ומה רבתה הפתעתו כאשר הבחין בו עומד על מדרגות הכניסה, לבוש בבגדי יום טוב. "שימשי, מה אירע?" שאל אותו אביו, והילד – מסיח לפי תומו דברים כהווייתם: "התפללתי בכל לבי לה' שתשנה את החלטתך ותבוא לקחת אותי, והייתי בטוח שתפילתי נענתה. לכן, קמתי מן המיטה והתלבשתי, והנני עומד כאן ומצפה לבואך…"
אחריות של ילד
לימים, כאשר ביקש להמחיש בפני קהל שומעיו מה רב כוחו של היחיד לחולל שינוי בקרב ציבור שלם, השתמש בשני סיפורים מאלפים שאירעו עמו בילדותו: "כשלמדתי בכיתה ב', היה לנו מלמד צדיק, בא בימים, שהנחיל לנו את ראשית צעדינו בלימוד החומש. יום אחד הוא הביא חבילה של סוכריות דבש והחל לחלקן לכל ילדי הכיתה בזה אחר זה. והנה אחד הילדים שפשוט לא אהב סוכריות דבש וטעמה לא ערב לחכו, קם ממקומו ועשה מעשה אשר לא ייעשה. הוא ניגש בפשטות אל פח האשפה המונח בפינה, וירק אל תוכו את הסוכרייה. כבמטה קסם, מיד לאחר מכן קמו אחריו עשרים ותשעה ילדים, ועמדו בתור ליד הפח כדי לעשות בדיוק כמוהו..
המלמד המסכן שלנו לא ידע היכן לקבור את עצמו מפני הבושה. הוא כל כך התנצל בפנינו – ילדים בני שבע-שמונה… על לא עוול בכפו! הבה נחשוב לרגע מה עשה אותו ילד, איך הוא בעצם 'הרג' את המלמד, שבסך הכול בא עם כוונה טובה להעניק לנו ממתק. הסיפור הזה פשוט מבהיל, ואילו ידע אותו ילד מה הוא עלול לגרום במעשה הפזיז שלו, אין ספק שגם כילד קטן – לא היה מעז לנהוג כך".
במקרה אחר מימי הילדות אותו תיאר, מצא לנכון להתייחס להנהגתו האישית:
"בילדותי היטבתי לשחות גם בעומק הים, אבל אני זוכר את עצמי נזהר זהירות עצומה – לא להרחיק ולהיות ראשון לפני כולם. ידעתי כי מי ששוחה בראש, מושך אחריו באופן טבעי גם את יתר הרוחצים בים שסביבו, ורק זה היה חסר לי – שאתבע בשמים על איזה ילד שאינו שחיין מצטיין, ובגללי נכנס לעומק וח"ו טבע".
חשבונות של ילד, המתאימים יותר למושגים של אנשים מבוגרים וגדולים באישיותם!
(מתוך הספר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו)