שח וסיפר אחד מגדולי ומאורי הדור שליט"א בעידן חדוותא בשמחת אחד מצאצאיו:
בהיותי נער צעיר, לא הרוויתי נחת לא להוריי ולא למלמדים, עד שכשל כוח הסבל של המלמד ולקחני אל ביתו של רב העיירה. המרא דאתרא פנה אלי בחביבות ואמר לי: ברצוני לשמוע את חוות דעתך בעניין דין תורה מעניין אשר בא לפניי לפני תקופה. התובעים הינם ה'נעליים' והנתבעים הינם 'ספרי התורה'… (להבדיל בין קודש ובין חול).
כך טענו המנעלים: הנה, בעודנו 'עורות בהמה' אחים היינו, יחדיו ישבנו בשבת אחים ברפת, מאותו אבוס אכלנו ומאותה שוקת שתינו, והיו מעשי כולנו שווים. ויבוא יום, הגיע 'סופר' לבעל הרפת וקנה לעצמו את אחינו הבהמות. שחט את הבהמות ואכל את הבשר, ואילו מעור הבהמה הכין קלף לספרי תורה. בגמר כתיבת הספרים ערכו 'כתיבת אותיות' כמנהג ישראל ועיטרו את הספרים ב'כתר תורה', הכניסום לארון קודש מפואר בכל מיני פאר והדר, ובכל עת 'הכנסה' או 'הוצאה' קמים הכול מפניהם, מנשקים ומחבקים אותם, ואף גם זאת בשעה שהם נפסלים חלילה, עורכים להם הלוויה כדת וכדין וטומנים אותם אחר כבוד בחלקה מכובדת בבית החיים.
ואילו אותנו 'המנעלים', גורל אחר עלה בידינו. אלינו הגיע 'סנדלר' וקנה אותנו מבעל הרפת, את בשרינו אכל ומאתנו לא עשה כי אם מנעלים לרגלי תושבי העיירה. הננו נתונים למרמס כף רגלי בני האדם בפחיתות הכבוד ועוברים איתנו ברפש וטיט, ובשעה שאנו גומרים את שליחותנו בעולם הזה, משליכים אותנו ללא כל רגש לאשפתות, וכדי בזיון וקצף.. על כן יפסוק לנו הרב על מה עשה ה' לנו ככה, להיות נבזים בביזיון נורא כזה לעומת אחינו ספרי התורה הנוחלים כבוד מרובה כל כך.
המשיך אותו גדול בישראל וסיפר לקהל הנוכחים המרותק למוצא פיו בדריכות:
בזה פנה אלי המרא דאתרא ואמר לי: ברצוני שתפסוק עבורי היש צדק בדבריהם אם לאו? ואכן, עניתי ואמרתי כי ללא כל ספק נכונות טענות המנעלים, כי במה זכו חברותיהן לכל הכבוד והיקר הזה, בעוד שהם נמצאים בנחיתות דרגה ופחיתות כזאת. אך הרב המשיך ואמר לי: 'פרט' אחד ברצוני להוסיף לך, כי הרי לא אלו כאלו, שהרי עורות ספרי התורה עברו מסע יגיעה ארוך. תחילה הכניסו אותם בכבישה בבורסקי, לאחר מכן ליבנו, כיבסו וניקו אותם, לאחר מכן חבטו בהם חבטות רבות בכדי שיהיו דקים וראויים לכתיבה. רק לאחר כל התלאה הרבה הזאת התיישב הסופר לעבודתו בקודש, טבל את קולמוסו בדיו וביגיעה, עצומה עמל לרשום על הגווילים את כל דברי התורה הזאת, כשכוונתו כל אותה העת לשם מצוות וקדושת ספר תורה. לעומת זאת, את עורות המנעלים לא חבטו כל כך ולא עינו אותם כחברותיהן.
עתה עניתי ואמרתי לרב העיירה: אם כך הם פני הדברים, פשיטא שכל הכבוד הרב מגיע לספרי התורה, ולנעליים לא מגיע אפילו אחד מני אלף מכבוד זה. ויען הרב ויאמר לי: 'דע לך בני! בכדי לזכות לכתר תורה, להתעלות בתורה ועבודה, צריכים לעבור חבטות הרבה, להתייגע יומם ולילה על דברי תורה, לעבוד על המידות שאינן טובות ולעוקרן בעבודה קשה, בדמייך חיי, רק אז תזכה להגיע לרוממות התורה; אך באם לא תרצה לעשות מאומה ולא תרצה לעבוד עבודה קשה, לא תהיה אלא כמנעלים שאינם שווים מאומה.
'עליך לזכור תמיד את ההבדל הגדול בגורל ספרי התורה הזוכים להתקדש בקדושה של מעלה ולכבוד מופלג מאת כל קהל ישראל, עבור החבטות הקשות שעברו עליהם במרוצת השנים עד שהגיעו לאן שהגיעו, ולעומתם המנעלים שבחרו – כביכול – בדרך הקלה שאין בה יגיעה וחבטה עצמית, הגיעו גם הם לאן שהגיעו'.
באותה שעה גמרתי אומר בליבי לעזוב כל מחמדי עולם הזה, ובכוחותיי שהעניק לי הבורא לעבוד על מידותיי וטבעי, התחלתי לשעבד את כל רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי לתורתו ולעבודתו, עד שאכן הגעתי הנה בסייעתא דשמיא.
(המבשר תורני, שבועות פ"ב)