שתה וגם גמליך אשקה (כ"ד, י"ד)
היה רגיל רבינו מרן הגרש"ז אוירבאך להזכיר בהתפעלות, הלכה בהלכות מידות טובות, אותה כותב רבי אליעזר אזכרי (מחכמי צפת בזמן ה"בית יוסף") בספרו "חרדים", בו הוא מונה את חיוב האדם להיות "רך כקנה" לזולתו כמצות עשה. דבר זה מבואר שם: "מצות עשה מדברי קבלה ומדברי סופרים התלויות בלב ואפשר לקיימם בכל יום" "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, רך מחמאה מתוק מדבש".
דברים מופלאים אלו שהציב ה"חרדים" כמצות עשה מדאורייתא, קיים רבינו במלואם והיה פלא דורות בכל דרכיו ומעשיו בין אדם לחברו, רך מחמאה ומתוק מדבש ונופת צופים. דבר שהוא פלא פלאים בהיותו גם מחנך ומנהיג, ראש ישיבה ועמוד ההוראה שהעמיד דור שלם של מחנכים, בוער ביראת השם צרופה ואף יודע לתבוע מתלמידים ומקורבים, ולפעמים אף היה צריך להגיב בחומרה למעשה מסוים ואף להעמיד פני כועס, ויחד עם זה הפליא את כל רואיו בהנהגתו המעודנת, מידת תלמידי חכמים הכתובה במסכתא דרך ארץ זוטא "לעולם יהא אדם רך כקנה" יחד עם חובתו לזרוק מרה בתלמידים.
וכך, למרות שהקפיד על תלמידיו, שילכו במישור ושצמיחתם בתורה ועבודת השם תהיה כראוי, ידע להזהר ולא לפגוע בהם. המילה החריפה ביותר שהיה מוציא מפיו בהטיחו נגד בחור שהתערב בשיעור ודיבר לא לענין, היתה: אתה מתבלבל. וכשדברי הבחור היו מאד שלא לענין, או שדיבר באמת דברי שטות, היה אומר, אתה מתבלבל מאוד, וזה כבר היה השיא. גם כשהוצרך לומר לתלמיד דברים קשים כברזל, הרגיש הבחור שאין כאן שום דבר אישי, והכל לתועלתו.
כל מי שנפגש איתו ראה עד כמה היה מאיר פנים אליו והשתדל לתת לו את ההרגשה הנעימה ביותר, בני המשפחה שהכירוהו היטב ידעו כמה בוער לו כל רגע ובכל זאת כשדיבר עם זולתו, גם אם הלה לא דיבר ממש לענין, או טרד את מנוחת נפשו בדברים של מה בכך, הנעים את שהותו במחיצתו בצורה נפלאה בלתי נשכחת.
עד היכן מגיעים הדברים מספר רבי אורי אלפרט, כשנכנסתי לשאול בפעם הראשונה אצל רבינו שאלה, הצגתי את השאלה, והוא התייחס אלי בכזו אנושיות ומתיקות כובשת שהתמלאתי התרגשות, עד שכאשר ירדתי מביתו שמתי לב שמרוב התרגשות לא שמתי לב לתשובתו, וחזרתי מיד שוב לשאול את השאלה.
מספר רבי יצחק פריימן: "באחד הימים, חזרתי מחתונה, כאשר ירדנו מהרכב, חיכו ליד הבית הרבה אנשים שבאו לשאול שאלות שונות. הרב יצא מהרכב והאנשים הקיפו אותו, נוכחתי שסיימתי את 'תפקידי' וחזרתי לישיבה. והנה בשעת לילה מאוחרת, סיפר לי אחד הבחורים שהיה אז ליד ביתו של רבינו, שרבינו חיפש אותי שוב ושוב, ושאל מספר פעמים, איפה אני ולאן הלכתי.
למחרת בבוקר, כאשר ירד במדרגות ביתו בדרכו לתפילה, אחז בידי ואמר לי ברצינות ובתרעומת: "אתה לא בסדר"!" וכך הוא חזר וחזר על המילים הללו כמה פעמים. שאלתיו במבוכה, "על מה ולמה? במה אני לא בסדר?". ענה רבינו: "אתמול חזרנו ביחד, אני יותר מבוגר ממך ואתה הלכת בזריזות, אבל אני המשכתי וחיפשתי אותך כדי להגיד לך לילה טוב"…
ואז הוא הוסיף "תזכור, כאשר אדם הולך ונפרד מחבירו, הוא צריך להיפרד ולא ללכת סתם כך, כך צריך לנהוג". ניסיתי להסביר שפשוט היו הרבה אנשים מסביב שחיכו וניגשו לשאול ולא רציתי להפריע, אך הוא לא קיבל את ההסבר, רק לאחר שהתנצלתי פנה אלי רבינו ואמר בחיוך: "מודה ועוזב ירוחם!"… היה זה פרק של לימוד מעשי שלמדתי ממנו, איך צריכים להתייחס לאדם שעשה לך טובה".
ערך הידידות עם ידיד וריע
מספר נכדו רבי אהרן גולדברג: פעם, תוך כדי יציאה מהבית לפני שהתחלנו לרדת במדרגות, סבא מסתכל ימינה ושמאלה לראות שאין איש נוסף איתנו, ואז פנה ושאל אותי, תאמר לי האם אתה מכיר אדם בשם זה וזה, אמרתי כן, הוא שאל כמה שאלות רגילות על מעשיו מידותיו וישרותו ומיד השבתי על הכל בחיוב, וקצת יצאתי מגדרי לספר על ישרותו ועל עסקיו הכלכליים הענפים, מבלי לדעת שאני דורך על משהו, והדגשתי, ואת הכל עושה איש זה ביושר ובצניעות.
שאל סבא: ואיך אתה מגיע להיכרות עם האיש, אמרתי, חבר שלי שכן שלו, והוא זה שהכיר בינינו, ומאז אני כמעט ידיד שלו. סבא מהרהר ואומר לי: מעיקרא לא ידעתי שאתה מכיר את האיש, אבל ידעתי שהחבר שלך מכירו, הבוקר התקשרתי אליו והתעניינתי אצלו והוא זה שאמר לי שאכן גם אתה מכירו, ואז הביט עלי והדגיש, ודוקא לכן אני שואל אותך שוב, תאמר לי, האם אתה בטוח במה שאמרת בנוגע לישרותו בענייני ממון, אמרתי שוב, ההכרות שלי איתו מצוינת ביותר, והנקודה הכי חזקה שאני מכיר באדם הזה זו האמת והיושר בממונות, והוא גם שותף של פלוני, איש עסקים הידוע כישר דרך.
אומר לי הסבא: רצוני להבין, אתה הרי מכירו דרך החבר שלך, אם כן היה פשוט לי שתשובותיכם תהיינה זהות, ואיך יתכן שאתה כל כך משבח את יושרו וטוב ליבו, ואילו חבר שלך שולל אותו מכל וכל. חייכתי ואמרתי לו, סבא: רצוני לומר, את החבר שדיברת איתו הבוקר, אני מכיר טוב מאוד ויודע את מעלותיו וגם את חולשותיו. ואכן באמת דבר משונה קורה, שכאשר אנו נקלעים לשיחה על אנשים שהם מרי נפש עניים ומסכנים או סתם אנשים רגילים עליהם הוא מדבר טוב, אבל אם אני מדבר איתו על איש עסקים מוצלח שמצליח בעיקר בעניני כסף, התגובה שלו תמיד תהיה, תעזוב, הוא גנב או שקרן. כנראה שיש לו איזו מין חולשה כזו. די היה אם סבא רק היה אומר לי שהתעניין אצלו, ומיד יכולתי לומר מה היתה תגובתו.
סבא שמע היטב את מה שאמרתי והענין נגמר. הוא סבר וקיבל. אבל לא חלפה שניה והוא אומר לי: אהרן, זה מכוער, מכוער ממש, מכוער. מיד הבנתי שהמכוער זה מה שאני אמרתי. והמשיך בהערתו: איך יכול להיות שאתה מסוגל לומר דברים כאלו על חבר שלך וכי זה נקרא חבר? הרי הנכם חברים טובים כפי שגם הוא ציין לי בשיחה, וכי ככה מדברים על חבר? אמרתי, את החבר שלי אני מכיר היטב על מעלותיו וחולשותיו, לא עולה בדעתי לומר אותם לאיש, אבל סבא שאל ואני מקפיד לומר לסבא את כל ידיעותיי בדיוק.
חזר סבא ואמר: ככה לא מדברים. שאלתי: כאשר סבא שואל אותי על הסתירה בין תשובותיי לתשובותיו של החבר, מה הייתי אמור לענות? נדהמתי, שוב הוא אמר בנימה של התנצלות, יתכן ולא הייתי צריך לשאול בצורה כזאת, אבל שאלתי היא, איך זה שכך מדברים? אמרתי, האמת שעדיין דיברתי עליו בעדינות וכי נמנעתי להוסיף מה שלא היה בו צורך. סבא: אבל ברור אצלי שעל חבר לא מדברים, יהיה מה שיהיה, אינני מסוגל לשמוע דברים מסוג זה.
סבא – שאלתי, מה הייתי צריך לעשות, הוא השיב, אני מבין שמבחינתך רצית לענות רק אמת, אבל במקרה כזה היית צריך לענות את הידוע לך ועל החבר, לשתוק לשתוק ולשתוק.
רך מחמאה ומתוק מדבש.