"נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה"
פרשת 'חיי שרה' נפתחת עם הוויכוח הידוע בין אברהם אבינו ועפרון החיתי. אברהם אבינו עליו השלום רוצה לקנות את שדה מערת המכפלה, עפרון רוצה להעניק לו את השדה חינם אין כסף, ואברהם אבינו מתווכח אתו עד שלבסוף נעתר עפרון לקחת את הכסף, ומבקש סכום מפולפל של ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר.
וכמובן כל אחד שואל מיד את השאלה הנזעקת מאליה: למה אברהם אבינו כל כך מתעקש לשלם על שדה המכפלה? הרי הקב"ה אמר לו "לך אתננה", ממילא זה שייך לו. גם הוא עצמו אומר "גר ותושב", אם לא תרצו למכור לי, אני אקח אותה בכל מקרה… למה אברהם אבינו היה צריך להתעקש לשלם על משהו שממילא שייך לו.
ישנן תשובות רבות בדבר, וכבר הובאו בספרים הסברים שונים, כולם אהובים כולם ברורים. ואנו נצעד גם אנו בדרך שסללו לנו רבותינו ונבאר את העניין באופן נוסף.
נודע בשערים שמו של המשגיח הצדיק, הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, מישיבת מיר, תלמידו המובהק של 'הסבא מקלם', ואחד מאבות תנועת המוסר שהשפעתו רבה ועצומה גם על עולם הישיבות בימינו, כמאה שנה לאחר מכן.
רבי ירוחם היה איש שכל כולו מחשבות מוסר, תלמידיו היו שותים בצמא את רעיונותיו המתוקים והעמוקים, הוא היה מביא אותם לפסגות נפלאות בעבודת ה' מתוך שמחה, כובד ראש, יראת חטא ושאר המידות הטובות שהחדירו בעלי המוסר בעולם הישיבות.
אבל את הרעיונות הנפלאים שלו לא הסכים רבי ירוחם לומר לכל אחד. היו צריכים להתאמץ כדי לזכות לשמוע ממנו איזה רעיון נפלא. רק בחורים שהיו מאוד מיוחדים ובני עליה זכו לקבל ממנו דברי מוסר, וגם אז הוא היה דורש מהם תשלום עבור כל רעיון.
את ההנהגה הייחודית הזאת, קיבל רבי ירוחם מרבו הסבא מקלם. עמדתו היתה, ש'מה שבא בקלות הולך בקלות', ולכן אם הוא רוצה שהתלמיד יפנים את המסר ויצעד איתו לאורך זמן, עליו לאלץ את התלמיד להתאמץ כדי לשמוע דברי מוסר, לשלם עליהם כסף, או אז הוא ייחס להם חשיבות, ישתדל לזכור אותם באופן מדוקדק, ויעמיק בהם במחשבה.
לא בחינם
מספר שלוחא דרבנן הרב שלומה לורנץ ז"ל, בספרו 'במחיצתם', את הסיפור הבא: מעשה בתלמיד, רבי פרץ שמו [מבוגרי הישיבה, שכיהן כרב עיר מסוימת], שהיה קשור מאוד למשגיח והחשיב מאוד כל מילה שיצאה מפיו. כשחזר לימי אלול לישיבה ביקש מרבינו להשמיע לו מחידושיו. רבינו אמר כי אכן יש לו חידוש נפלא, אך כדרכו הסכים להשמיע לו את החידוש רק תמורת תשלום.
הלה הגיב ואמר: "לו היה לי כסף הייתי משלם ברצון, אבל אני בקושי מסתדר במשכורת הזעומה שאני מקבל כרב עיר, ואין ביכולתי לשלם". אמר לו רבינו: "כמה כסף יש לך בארנק?" השיב: "23 זלאטעס, ואני זקוק ל-5 זלאטעס להוצאות הנסיעה בחזרה". אמר לו רבינו: "אם כן, תן לי את 18 הזלאטעס הנותרים ותוכל להאזין לשיחתי".
רבי פרץ נתן את הכסף לרבו כבקשתו, כולו משתומם ותמה מה ראה רבינו ליטול ממנו את שארית כספו. ברם בטוח היה שלרבו יש סיבה למעשה. בשנים הבאות שב רבי פרץ למיר בחודש אלול כדרכו, רבינו קיבלו במאור פנים בלי להזכיר את דבר המכירה. התעלומה הלכה וגדלה משנה לשנה.
חלפו שבע שנים, ורבי פרץ כהרגלו הגיע בחודש אלול למיר. מיד עם בואו סר לבית המשגיח ואמר לו: "רבינו בוודאי זוכר שלפני שבע שנים הסכים להשמיע לי שיחה בתנאי שאתן לו את כל הכסף שהיה ברשותי. אני מלא הכרת טובה לרבינו על כך, שכן השיחה ההיא הצילה אותי מהסתבכות בענין שאירע השנה בקהילתי. הודות לאותה שיחה ידעתי איך להתנהג ויצאתי מהענין בשלום".
רבינו שמע את דבריו, שלף את ארנקו והוציא 18 זלאטעס, הסכום שנתן לו רבי פרץ לפני שבע שנים, הושיט לו אותם ואמר:
"אסביר לך למה בזמנו נטלתי ממך את הסכום הזה כתנאי שאשמיע בפניך את שיחתי. רצוני היה שתאזין היטב היטב לדברי, כי מתוך הכרת טבעך וכוחות הנפש שלך הבנתי שבאחד הימים עלול אתה להסתבך בענין כזה. כדי להבטיח האזנה כראוי, מן הראוי היה שתשלם סכום הגון כדי שיתייקרו הדברים בעיניך. אחרי שהשיחה שלי פעלה את פעולתה והודות לה ניצלת מהסתבכות, תוכל לקחת את כספך בחזרה".
זהירות מופלגת
כמובן, שדברים אלו צריכים זהירות רבה ומופלגת, ולא כל אחד יכול לצפות מתלמידיו ושומעי לקחו שיתאמצו עבור זה.
הרעיון של הצורך להתאמץ, הוא חשוב מאוד עבור המקבל, השומע, התלמיד. אבל כשמדובר על המשפיע, המדריך והמחנך, צריכים להנגיש את העניין כמה שיותר לתלמידים, ולהקל עליהם ככל האפשר.
הן אנו נמצאים בדור שפל, שבו אנשים רגילים לקבל הכל בלי להתאמץ כלל וכלל, ואם אנו נציב בפניהם מכשולים ואתגרים, ונצפה מהם שיתאמצו וישלמו מחיר עבור הזכות לשמוע דברי חכמה ומוסר, אנחנו מסתכנים בכך שחלילה וחס לא יהיה מי שירצה לשמוע את הדברים כלל וכלל…
בהקשר זה אני רוצה לספר מעשה שבדידי הווה עובדא. זיכו אותי משמים לעסוק בנושא של חינוך, ואף הורו לי רבותי לעסוק בחינוך של בנות ישראל בעירי אשדוד. שם בסמינר שהוקם על ידי הגאון האדיר רבי פנחם שרייבר זצ"ל, הייתי מוסר שיחות ביהדות בפני התלמידות.
לימים ראיתי שיש בידי צרור נכבד של שיחות מעניינות שנאמרו בשפה קלה, ושהטיוטות שלהן שנמרו בידי, ערכתי אותם וכתבתי מהם שני ספרים. האחד עסק בזמירות השבת והשני בנושא של יראת אלוקים, והיו הספרים כתובים בלשום קלילה ונעימה, ואף הופיעו בספר עם ניקוד כדי שיוכלו כולם לקרוא בהם, ואפילו ילדים.
לפני שהדפסתי את הספר הראשון, פניתי לבית אשר ממנו יצאה הוראה לישראל, ביתו של מרן שר התורה זצוק"ל, וביקשתי לקבל את הסכמתו. החזיק רבינו את תכריך הכתבים בידיו, עלעל מעט, ולאחר מכן אמר לי להשאיר את הכתבים אצלו, והוא יעבור על זה בהמשך לראות אם הוא יכול לתת על זה הסכמה.
ואכן, כעבור זמן מה קיבלתי לידי את הסכמתו של מרן שר התורה, אשר נכתבה בשליחותו, על ידי בנו חביבו מרן רבי יצחק שאול קנייבסקי שליט"א, ואף אמרו לי בני הבית שמרן הגר"ח הכתיב לבנו את נוסח ההסכמה, לפחות בחלקו.
עברו ארבעה חודשים, הספר כבר יצא מתחת מכבש הדפוס, ובהזדמנות הראשונה שהיתה לי לקחתי עותק אחד שלו, ועליתי לביתו של מרן שר התורה כדי להציג בפניו את הספר ולהראות לו את אל המלאכה לאחר שהגיעה אל סיומה.
ניגשתי למרן זצ"ל, ובני הבית אמרו לו "זה הרב צוקר מאשדוד". אבל הוא כביכול לא שמע, ולא הראה שום ניד או ניע שהעיד על כך שהוא זוכר אותי. הבאתי לו את הספר, רבינו התחיל לעלעל בין דפיו ומיד התעורר: "נדמה לי שראיתי כבר ספר זה", אמר… אותי הוא לא זכר, אבל את הווארטים שכתבתי שם הוא לא יכול היה לשכוח…
אחרי שהוצאתי את שני הספרים הראשונים, התבקשתי להצטרף לצוות הרבנים בישיבת 'תורה בתפארתה', וכדרכי מאז ומתמיד, גם כאן אמרתי שיחות לבחורים, וגם שמרתי לעצמי את השיחות הכתובות.
כמובן שמטבע הדברים שיחות אלו היו 'כבדות' יותר, ובעלות תוכן מעמיק יותר, שכן הן נאמרו בפני בחורים בישיבה גדולה, תלמידי חכמים צעירים. הפעם, כשהתקבצו הדברים לכדי ספר, התלבטתי מאוד באיזה אופן להדפיס אותו. האם להמשיך באותו הקו של שני הספרים הקודמים, שבהם הלשון קלילה ונעימה, המילים מנוקדות וכו', או שהפעם כדאי לכתוב בסגנון יותר ישיבתי ובמשלב לשוני גבוה יותר, בלי ניקוד ובלי כריכה צבעונית…
התלבטתי בעניין, ולבסוף עליתי למרן שר התורה, כשהפעם אבי מורי היה עמי, כדי להציג בפניו את השאלה. לפני הכל נתתי למרן את תכריך הכתבים שיעלעל בהם, ושוב, ברגע שהתחיל לעלעל הוא מיד זיהה אותי… "אוו… אמר בשמחה, "עוד ספר הוצאת".
שוב ראינו שמרן לא זוכר שום דבר, אבל כל ווארט או עניין תורני שראה, נצרב בזכרונו, עד כדי כך שהוא יכול היה לזהות אותי באופן מיידי, רק לפי סגנון הכתיבה.
או אז הצגתי בפניו את השאלה שבה התחבטתי, לגבי הסגנון בו צריך הספר להיות כתוב. השיב לי מרן בצורה נחרצת "אתה כותב מאוד טוב", הוא אמר, "תמשיך להוציא ספרים", והנחה אותי לשמור על אותו סגנון קליל עם ניקוד וכו', כדי שבאמת התוכן יהיה נגיש לכולם, בדורנו אין מנוס אלא להנגיש את התוכן התורני והרוחני כמה שיותר.
זה כמובן לא סותר את זה שמי שרוצה להצליח בלימוד ובכל עניין רוחני אחר, צריך לעמול ולהתייגע כדי לזכות להצלחה, וכדי שמעשיו הטובים יהיו בעלי השפעה ארוכת טווח על עצמו ועל אחרים.
תשלום שאינו כספי
את הרעיון הזה מביא גם הזוהר הקדוש בפרשת תרומה, על הפסוק 'ויקחו לי תרומה'. אומר רבי שמעון בר יוחאי, מי שרוצה לעסוק במצוה ולעבוד את הקדוש ברוך הוא, צריך שלא יהיה זה ביד ריקה ובחינם, אלא מוטל על האדם להתאמץ כראוי לפי כוחו! אין דבר כזה בחינם!
צא ולמד מענייני העולם הזה, הפתגם העממי אומר "כסף קל הולך קל", ויש בו הרבה מן האמת, כשאדם אינו מתייגע על ממונו זה הגיע לו בקלות, הוא הגריל או קיבל בירושה סכום גבוה שלא התאמץ עליו, מהר מאוד הוא יאבד אותו, כי אין לכסף זה ערך אצלו! הוא לא עמל עליה ולכן הוא מבזבז אותו ללא אחריות.
לעומת זאת, מי שעובד קשה ומתאמץ, הכסף שהרוויח כתוצאה מאותו מאמץ הופך אצלו ליקר ערך והוא שומר עליו מכל משמר, לא יבזבז אותו על שטויות הוא יחפש תמיד את הטוב והמשובח למען יעמדו לו ימים רבים.
וזה הביאור במה שהתורה מספרת לנו על כך שאברהם אבינו רצה לשלם עבור מערת המכפלה. כי דברים טובים לא עושים בחינם, מצוות מקיימים על ידי מאמץ והשתדלות, להוציא כסף, אפילו הרבה כסף. כך מקיימים את מצוות ה'.
דג מעושן לאות הוקרה
אבל חשוב לזכור, שהתשלום אינו דווקא תשלום כספי, אלא כל סוג של מאמץ והשקעה שאדם מתאמץ ומשקיע כדי לקיים מצוות.
על אחת וכמה וכמה כשמדובר במאמץ שכרוך בסבל גופני או בסיכון עצמי גבוה, כשהוא נעשה באון המותר, ולשם שמים, על ידי זה אפשר לזכות לקיים את המצוות באופן היותר נעלה.
וכך היה מספר הרבי הקדוש בעל ה'שפע חיים' זי"ע מצאנז זצ"ל: "בתקופת השואה פעם פגע בי ה'קאפו' הראשי של המחנה והבחין כי לא גזזתי את זקני כמתחייב על פי הכללים. צעק עלי הקאפו 'מה עם זקנך?' והשבתיו בהתחמקות שלא יכולתי, ולאחר מכן אגזוז… באותה שעה קיבל הרשע את תשובתי, אך הזהירני בחומרה 'אם לא תקיים את דבריך ולא תוריד את זקנך, אבוי לנפשך!'
"עבר עוד יום ושוב הוכרחתי לצאת לעבודת הפרך, והנה פוגש אותי שוב אותו רשע, הלה כמובן נתמלא כעס וכשכולו זעם סחב אותי לחדר משרדם, שם ציוה הרשע לאחד מפקידיו שיגלח את זקני באכזריות…
"כמובן שלא היתה לי שום אפשרות להתנגד, במקום ההוא, לא היו לאסירים זכויות בכלל, וכל קאפו עשה הישר בעיניו באסירים. האיש היה אכזר מאוד ולא היתה לי שום תקווה לחמוק מהעונש.
"לפתע פרצתי בבכי חזק, והתחננתי לפניו שיבחר עבורי עונש כאשר יחפוץ, ובלבד שלא יורידו לי את זקני. אני מוכן לספוג מלקות או כל עונש אחר, רק בזקני אל תגעו…
"איך שאמרתי זאת והנה נס ופלא, מיד אמר לי הרשע 'קיבלתי את בקשתך, אבל ברח מפני במהירות, שלא אראך עוד'…. כמובן שברחתי מיד ונסתי כל עוד נפשי בי. תוך כדי ריצה הוא צועק אחרי: עמוד!… נעמדתי בפחד ובחשש שאולי שינה את דעתו, והנה הוא זורק לעברי דג מעושן וצועק לי "מלא כריסך בזה…'…
"ראיתי", סיכם הרבי את סיפורו, "מה כוחה של מסירות נפש לכבוד הקב"ה. אפילו שאלו היו הרוצחים הגדולים ביותר, וכוחם כוח הטומאה הגדולה ביותר, אבל כשמוכנים למסור נפש למען קדושת השם הישועה באה כהרף עין, ולא עוד אלא שהעניק לי אוכל שבזה החייתי את נפשי מספר ימים".