ההספד שהתורה קושרת לראשה של שרה אימנו כוללת תואר אחד ומיוחד: 'שני חיי שרה". מפרש רש"י מדוע כפלה התורה בלשונה "ויהיו חיי שרה", ושוב "שני חיי שרה"? מלמד ש"כולם שוין לטובה".
והנה קולמוסים רבים נשתברו כדי לנסות ולהבין את כוונת רש"י. הרי המתבונן בפסוקי התורה ומעלעל מעט בקורות חייה של שרה המובאים בה, יווכח כמה תלאות ויסורים, נסיונות ומהמורות היו מנת חלקה בחייה; ימי אור כשדים, ימי שבייה במצרים, לקיחתה לבית אבימלך מלך גרר, צפייתה לזרע של קיימא, הימים הקשים שישמעאל גדל בביתה, ועוד.
לכאורה, כיצד ניתן להגדיר את כל ימי חייה של שרה שכולם שוין לטובה? כשהיו לה גם לא מעט ימים קשים?
הגה"צ רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל, בספרו 'מעיל שמואל' על התורה, מעורר שגם אם נאמר שהכוונה היא אל חייה הרוחניים, עדיין הדבר טעון ביאור רב. הרי חלוקות הדעות ממתי הכיר אברהם את בוראו (ראה מדרש רבה תולדות סד), ולפי דעות שונות הוא הכיר את בוראו רק בהיותו בן ארבעים ושמונה, אם נחשב את הפרשי הגיל בין אברהם לשרה שעמד על עשר שנים, נמצא ששרה הכירה את בוראה רק בגיל שלושים ושמונה! וכיצד ניתן לומר עליה שכל חייה שוין לטובה? הרי שלושים ושמונה שנים לא זכתה להכיר את בוראה?
רבי שמואל אהרן מסביר את הענין באופן נפלא. רק אצל אברהם אבינו ושרה אמנו ניתן להחשיב גם את השנים שעדיין לא זכו להכיר את בוראם כמי שהכירוהו, לפי שכל העת היו חוקרים ומחפשים מי הוא הבורא האמיתי של העולם, ובמשך כל אותו הזמן לא פסקו מלהתחקות אחר קסם סוד הבריאה.
לכן, למרות שבתחילת חייה עדיין לא הכירה שרה את בוראה, אף על פי כן אין הדבר נחשב לה כחטא, אלא אדרבה גם אותן שנים נחשבים כחלק מעבודת הבורא בכך שטרחה לחפש ולמצוא אותו, והיטב שייך להגדיר את כל ימי חייה כשוין לטובה.
נפלא ביותר!
***
בשבח זה טמון בנוסף לקח נפלא ומוסר השכל עצום בעבודת ה':
הנה, פשטות הלשון 'כולם שוין לטובה' מורה על כך שכל חייה עברו עליה בלא שום שינוי. למרות שמצד כוחות הנפש המוטבעים באדם הוא נתון כל העת לעליות ולמורדות, פעמים לזמנים קשים יותר שלא הכל מתנהל בם למישרים, ולחילופין ליום שההצלחה מאירה פנים. אך אצל שרה היתה בה מעלה מיוחדת בניגוד לטבע העולם, שתמיד תמיד היתה נתונה במצב עקבי ורציף של עליה, אחוזה במעלותיה הגבוהות, ודבוקה באמונתה. בלי שינוי, בלי רפיון.
ומתוך זאת שהתורה בחרה לפרט דוקא מעלה זו מתוך שלל מעלותיה הנשגבות של שרה, עלינו להסיק מכך שזה היה תמצית כל המעלות! והשבח הגדול ביותר שניתן להכתיר אותה!
אך הדבר קשה מעט להבנה, כיצד יתכן שכל חייה עברו עליה לטובה בלא שום שינוי? הרי סוף סוף כאמור זה בניגוד לדרכו של עולם שהאדם מטבעו נתון למצבים שונים כל העת?
אלא ההסבר הוא כך:
כל אדם עובר מצבים קשים ושונים במהלך חייו, ובכל גיל עליו להתמודד עם הבעיות התואמות לאותו הגיל. בשנות הנעורים האדם עדיין מלא בהמון מרץ והתלהבות, ומגלה עולם חדש, הכל מפליא בעיניו ומגרה. הוא עדיין לא הספיק להשכיל באופן מספיק חד וברור שהעולם איננו משחק, הוא בר חלוף, כל רגע שעובר אין לו תמורה. אך בשלב זה כח השאיפה והשמחה יחד עם שאר הכוחות שפועלים וחיים באדם קיימים במלוא התוקף, ועליו להתמודד לרסן ולהגביל את הכוחות הללו שישמשו אותו לטובה, ולנצל את זמנו כראוי לתורה ומצוות.
מצד שני, ישנה מעלה עצומה במרץ ובהתלהבות הזאת, משום שהיא היא המדרבנת והמסייעת לו לאדם בלימוד התורה ובעבודת ה', ואם רק ישכיל לנתב את הרעננות והחשק שקיימים בו בנעוריו לענייני הרוח ועבודת ה', ייצא נשכר.
לעומת זאת, כאשר האדם מגיע לגיל הזקנה הוא נעשה תשוש ואדיש יותר גם לדברים חשובים אחרים – שבצעירותו נגעו לליבו חזקו ועודדו אותו. כוחותיו אינם עומדים לו כבעבר, וכל פעולה דורשת ממנו הרבה יותר כח ומאמץ. אך גם התאוות והנסיונות שהתמודד איתם בנעוריו נחלשו והתמעטו אצלו. נוסף לו על כך נסיון החיים וכובד הראש שגורמים לו להתייחס אל החיים בצורה אחרת, אחראית ורצינית יותר. הוא מודע יותר לערך הזמן וליוקרתו.
בשלב זה של ימי הזקנה, הנסיון של האדם הוא לסלק מעצמו את האדישות ולהחיות בו את הרגש וההתלהטות לתורה ועבודת ה'.
האדמו"ר בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל, בתקופה בה שימש כראש ישיבת סלונים, ביטא זאת היטב בשפת המעשה. כאשר הגיע פעם הגאון רבי יצחק אייזיק כהנא שליט"א, רב ומו"צ בירושלים, להתפלל בישיבת סלונים הסמוכה לביתו, ניגש אליו ראש הישיבה לאחר התפילה ואמר לו בדרך צחות:
"תמיד חקרתי, אם יש להעדיף להתפלל עם אנשים מבוגרים או שמא דוקא עם צעירים. כי אצל הצעירים מצד אחד התפילה היא בהתלהבות גדולה בכל החיות והרעננות, אך מצד שני גם ה'קוגעל' המוגש בקידושא רבה לאחר התפילה, נחטף ונאכל על ידם בהתלהבות ובלהט… –
"מאידך גיסא, אצל המבוגרים אמנם התפילה היא בקרירות, שמא מתוך חולשה שמא מתוך אדישות, אך גם ה'קוגעל' לאחר התפילה נאכל באותה אדישות ובקרירות…".
בשמו של מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, אומרים על דברי התנא באבות (ד, כא): "רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". שלא לחינם הזכיר רבי אליעזר הקפר את שלושת המידות הללו לפי סדר זה הכבוד אחר התאוה, והתאוה אחר הקנאה. משום שכך עיקר סדר התמודדויותיו של האדם. למרות ששלושת המידות הללו שייכות לכל הגילאים, אך העבודה העיקרית שייכת בעיקר לשכבת גיל מסויים:
'הקנאה' מתפתחת אצל האדם כבר מהרגע הראשון, עוד בהיותו יניק רך וחסר דעת, כאשר הוא רואה אצל חבירו מיני מתיקה ליבו חומד ומקנא בו, וכבר בגיל זה עליו להתמודד ולהתגבר על הקנאה. 'התאוה' היא מידה שמתמודדים עימה בעיקר בתקופה המאוחרת יותר של ימי הבחרות, תאוות הראיה, האכילה, הקדושה. ואילו רדיפת 'הכבוד' מתחילה בעיקר בגיל השיבה, כאשר זקנו מתחיל להלבין, ליבו אכול לראות כיצד חבירו פלוני עלה לגדולה וכיצד לאלמוני חלקו כבוד רב יותר ממנו, והדבר מאיץ בו לרדוף אחר הכבוד עד כלות…
כך בכל שלב ושלב של החיים האדם מתמודד עם נסיונות ומצבים בעיתם ובזמנם. החכמה והגבורה היא לגבור בכל גיל על הבעיות והמהמורות שצצות אז, ולא לאבד את הכיוון והשאיפה אל התכלית, ואדרבה להשתמש במעלות הקיימות אז באופן חיובי. בשנים הצעירות לנתב את מרץ נעורים והתאוות כדי להשיג מעלות החכמה ולרכוש יראת שמים. ומצד שני, בגיל הזקנה כאשר שולטת הקרירות והאדישות עליו לצאת מהן, ובשארית כוחותיו להכניס חשק שמחה ומרץ נעורים בעבודת ה'.
הגה"צ רבי חיים טודרוס הרשלר זצ"ל, מפארי גידוליה וצדיקיה של שכונת 'שערי חסד', היה רגיל לספר בערגה כי רבו הגדול הגה"צ רבי צבי הירש ברוידא זצ"ל, חתנו של ה'סבא מקעלם' – מרן הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל, היה משנן כל העת את הפסוק: "זכור את בוראך בימי בחרותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת יב, א). רבי הירש היה משנן את הפסוק בניגון מצמרר של לימוד המוסר הנהוג בקעלם, ומתוך התעוררות והתרגשות גדולה.
פעם העיזו נערים מהשכונה לשואלו הרי כבר מזמן אינך עומד בימי הבחרות? שכן הוא היה אז ממש בגיל מבוגר. השיב להם רבי חיים טודרוס: "הרי כל יום ויום הוא ימי הבחרות כלפי היום שיבוא למחר ולמחרתיים, בהם אני נעשה זקן יותר, ועלי להתחזק ולהחדיר בי שאף ימי הבגרות עדיין נחשבים הם לימי הבחרות".
מעתה, נבין מה הוא השבח שמשבחת התורה את שרה, שכל שנותיה היו שוין לטובה בלא שינויים. אין הכוונה שהיו שוין מבחינת הקשיים והנסיונות שעברו עליה, הרי זה לא יתכן מצד טבעו של האדם, ובוודאי גם היא התמודדה עם אין ספור עליות ומורדות, נסיונות ומהמורות.
אלא הכוונה היא, שלמרות הקשיים שהתמודדה איתם היא לא הרפתה מלעבוד את ה' בשלימות ובאמונה, והמצבים הללו לא רק שלא העיבו עליה מלאחוז בדרך ובנתיב ששאפה להגיע, אלא אף הם היו חלק בלתי נפרד משגרת חייה. 'כולם שוין לטובה', בדביקות ובאדיקות להגיע אל המטרה הנכספת, לשלימות בעבודת ה' ולהזריח את האמונה בעולם
הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר, עורר בשיחותיו שכדי לזכות למעלה זו של 'כולם שוין לטובה', העצה היעוצה היא לאדם שיקבע לעצמו לחיות בתוך סדר יום קבוע ויציב, שלא יזוז ולא ישנה ממנו בשום אופן. כי אחת מתכונות היצר הוא לבלבל את האדם, והדרך הפשוטה והקלה שלו לעשות זאת זה הוא על ידי שיבוש סדר יומו. בכך הוא גורם לו ללכת לישון מאוחר, ופועל היוצא ממנו הוא איבוד צלילות הדעת, תשישות ועייפות מיותרת, וזה פתח לכשלונות רבים; להתגברות הכעס, לחוסר כוונה בתפילה, לחוסר סבלנות ועוד. אך במידה והאדם קובע את סדר יומו במסמרות, על ידי כך הוא מגיע לישוב הדעת ולשלוה מיוחדת, שאך תסייע לו להתרומם ולהתעלות בכל התחומים.
ראש ישיבת מיר זצ"ל הביא דוגמא קלאסית לכך, אודות אמא של מלכות, הרבנית בתיה קרליץ ע"ה, אֵם דודי הגאב"ד מרן הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל, שהיתה צדקנית גדולה ואהבת התורה יקדה בקרבה בצורה עזה. היא קבעה לעצמה מנהג מסויים, שכרוך בגבורה אמיתית ובעקביות עצומה, לאכול את אותם המאכלים כל יום, בוקר צהרים וערב ללא כל שינוי – במשך קרוב לארבעים שנה!
הנהגה זו דורשת כוחות מיוחדים, ומרבית בני האדם מוכרחים לשינויים ולהתחדשויות, אך כל אחד לפי דרגתו ומעלתו יכול לעשות לעצמו קביעויות שונות בלימוד התורה ובריסון התאוות והמידות. ואין ספק שבן תורה שמנהיג עקביות בסדר יומו מסוגל הרבה יותר בקלות להתגבר על הנסיונות ולהימנע ממכשולים שונים שמזדמנים לפתחו.
כלל הדברים הוא, שהצלחה קונים רק בקביעות ועקביות!
כך שמעתי ממגיד המישרים הגאון רבי אהרן טוסיג שליט"א ששמע ממרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי': "מאות אברכים היו יכולים לצמוח תלמידי חכמים ומורי הוראות בישראל, אילו היו גדלים עם סדר יום מסודר, אך היות ומחליפים ימים ללילות ולילות לימים הם נפסדים וכלל ישראל נפסד…".
והוסיף: "כמובן שיש מושג שאדם מונח בסוגיא ויכול להיות הכרח באופן חד פעמי להישאר ער בלילה לסכם סוגיא או לשננה. אך באופן כללי הוא מוכרח לקבוע לעצמו סדר בשביל להצליח, כי רק כך יש את ישוב הדעת הנצרכת לעליה…".
בנימה אישית אמר הרב וואזנר: "מידי יום מגיעים לכאן שאלות של נפשות, בשביל זה אנו זקוקים להמון אחריות והמון יראת שמים… כל זה שייך רק במי שיש לו יישוב הדעת ומנוחת המחשבה…".
בשו"ת 'שבט הלוי' (ו, א) מסיים הרב וואזנר תשובה מסויימת במשפט חריף ונוקב: "אוי לו לתלמיד חכם שחי בלי סדרים!"
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')