ר' יואל לעווין עוסק במלאכת קודש מבוקר עד ערב. בבקרים הרי הוא מלמד תינוקות של בית רבן, כשאת מלאכת הקודש הזו הוא עושה במסירות מיוחדת ומופלאה, ובערבים, בשבתות וחגים ובעצם בכל רגע פנוי הרי הוא מסור לבית המדרש "תפארת משה" (הידוע בשם הקיצור שלו, "תפארת") בשכונה בה הוא מתגורר. בית מדרש שבזכות מסירותו המיוחדת, כמו גם זו של כמה חברים שעימו, הפכה אותו למגדל אור המאיר את כל השכונה, ולבית שוקק לתורה ולתפילה במשך 24 שעות ביממה.
מלאכתם של העוסקים בצרכי ציבור אינה מן הקלות שבמקדש, הצורך להשביע את רצונם של מאות אנשים מדי יום כמעט אינו במציאות, ועם זאת ר' יואל ושותפיו עושים ככל שביכולתם כדי לפאר את בית ה' ולרוממו, מתוך דאגה תמידית לבל יחסר המזג, אם כשמדובר בשתייה חמה וקרה, אם בסדר וניקיון ואם במיזוג האוויר.
כאמור משמש "תפארת משה" כבית מדרש מרכזי וכ'שטיבלאך', וכצפוי, הרי שבמקום המשמש מאות אנשים מדי יום, נצברים עם הזמן עשרות ומאות אבידות ומציאות. פלוני שכח את האלונטית ביציאה מהמקווה, אלמוני את כובעו, אחר הניח שקית עם מספר חפצים וכן הלאה והלאה. הצד השווה שבין כל האבידות הללו שכעבור זמן חלקן אינן נדרשות על ידי בעליהן והן מצטברות במסדרונות וחדרי בית המדרש כאבן שאין לה הופכין.
בשל כך התקינו ר' יואל ועמיתיו לאחר התייעצות עם רב בית הכנסת שליט"א, שבכל ערב שבת מברכין הרי הם מקדישים מספר שעות למלאכת פינוי כל החפצים הנשכחים בבית המדרש. תחילה הרי הם מפנים אותם אל החצר האחורית, וכעבור זמן – כאשר מוצא אי מי מהגבאים מעט זמן פנוי הרי שהם מסדרים את החפצים השימושיים ומעבירים אותם לגמחי"ם של ביגוד או אף גם לשימוש מתפללי בית המדרש – הכל לפי הענין והחפץ.
עם זאת ישנן שקיות ועוד חפצים שבלתי ניתן לעשות בהם כל שימוש שהוא ועם השנים הצטברו אלו לכדי 'הר' קטן הממלא חדר שלם בירכתי בית המדרש. ה'הר' המדובר מטריד את מנוחתו של ר' יואל, השטיבל בו הצטברו שלל החפצים מיועד לשימושים אחרים, וככלל ר' יואל אינו רואה תכלית בצבירת 'הרים' שכאלו. וכך לקראת הקיץ של אחת השנים החליט על מבצע מיוחד. הזמין חברה המתמחה בפינוי פסולת וזו קבעה מועד בו תתייצב בחצר בית המדרש עם מכולה גדולה אליה תפונה כל תכולת החדר – כאשר בכלל החפצים אבידות ומציאות בנות קרוב לעשר שנים.
עם זאת מתוך שהוא חס על ממונם של ישראל הרי הוא תולה מודעות גדולות בכניסה לבית המדרש, בלוח המודעות ובפרוזדורים (פאליש) על הפינוי העתיד להיות, כשהוא מפציר בשם הגבאים מכלל המתפללים לפשפש בין שלל החפצים, שמא ימצאו שם אי אלו חפצים אבודים, שאם לא כן הרי הם עתידים להתפנות אל האשפה. מתי מספר מן המתפללים, נענים להצעה.
אך עם יום לפני הפינוי המדובר פונה אל ר' יואל אחד ממתפללי בית המדרש – ר' יצחק פרידמאן, ומבקש את עזרתו בתחנונים. "לפני שנתיים" – הוא פותח ומספר, "בימי ערב פסח, יצאתי עם בני משפחתי למסע קניות לרגל חג הפסח. מסע הקניות המקיף שהתפרס על פני מספר חנויות הניב בגדים, משחקים, כלים לחג המתקרב ועוד כלים מכלים שונים ש'זמן קניותינו', הוא גם הזמן המתאים לרוכשם. בחזור מהמסע שארך כמה שעות הגונות, עמדה החמה לשקוע ואני מיהרתי לבית הכנסת כשבידי מספר שקיות, כדי להתפלל תפילת מנחה. הנחתי את השקיות בפאליש, ונעמדתי לשפוך שיח לפני קוני. לאחר התפילה, נטלתי את השקיות והמשכתי הביתה, אל המולת ערב הפסח.
"לאחר כמעט יום שלם התפנינו לסדר את שלל הקניות, ואז התברר כי שקית אחת – כזו שבה הייתה מערכת בגדי קיץ שלמה לאחד הילדים – נעלמה ואיננה. מיהרנו לברר בכל החנויות בהן ביקרנו לאחר קנייתה אך היא לא נמצאה באף אחת מהן. חיפשנו גם במודעות "אבידות ומציאות" בכתבי-עת שונים וגם שם לא ראינו כל רמז על שקית בגדים שנמצאה לה, ואז נזכרתי בשקיות שהנחתי כאן בבית הכנסת, ורצתי מיד הנה לראות שמא שכחתי כאן את השקית, אך אף כאן היא לא נמצאה. אלא שבאותם ימים אף אתם ערכתם ניקיון בבית המדרש ושמא בלהט הניקיון פיניתם אותה אל השטיבל מאחורה?" – הוא מסיים את סיפורו בשאלה.
מצחו של ר' יואל נחרש קמטים – הוא מתקשה להיזכר בשקית אבודה מלפני שנתיים ימים, אך אז מציע ליצחק פרידמאן כי ילכו יחד אל החדר האחורי ויחפשו שם בין שלל האבידות והשקיות, שמא תימצא השקית. "האמן לי שלא הייתי מטריד אותך" מבהיר לו יצחק עודם עושים את דרכם לאחורי בית הכנסת, "אלא שאם אמצא את השקית הזו שבה מערכת בגדים לכל הקיץ המתאימה בדיוק לאחד הילדים, הרי שאחסוך קניות בערך של מאות שקלים…"
בינתיים הם מגיעים לחדר שבשיפולי בית הכנסת, ר' יואל מעלה את האור בחדר ונאנח למראה ה'הר' שעדיין לא התמעט וכמו גם מהמחשבה כי כעת ישבו שעות ארוכות בפירוק ומיון מתיש. אלא שעד מהרה הוא מבליע את האנחה, והוא מתמלא סיפוק ממעשה החסד. "אתה זוכר את צבע השקית?" הוא שואל את יצחק, וזה משיב כי למיטב זכרונו הבגדים האבודים הונחו בשקית מרשרשת-שחורה-אטומה. אלא שה'הר' מנומר בעשרות שקיות כאלו והם מושכים אותן ועוברים עליהן אחת אחת. שעה ארוכה הם עוברים בדקדוק שקית אחר שקית, אך כלפני שנתיים גם כעת – שקית הבגדים של משפחת פרידמאן נעלמה כאילו בלעתה האדמה.
והנה צדה את עינו של ר' יואל שקית העונה לתיאורו של יצחק פרידמאן – מרשרשת-שחורה-אטומה, והוא ממהר לשלוף אותה מתוך כל שאר האבידות. זו – מתברר מיד, אינה השקית של משפחת פרידמאן. היא קלה ואוורירית בהרבה מכפי שאמורה להיות שקית בגדים, ור' יואל עומד להשליך אותה הצידה, כשלפתע מתעוררת בו הסקרנות להציץ פנימה. הציץ ונדהם. בתוך השקית גלולות להן אחר כבוד כעשרים מזוזות, שאך כפסע היה עד שייזרקו לפח האשפה בפינוי הצפוי למחר.
"לאז אפ, תעזוב" הוא פונה אל יצחק נרגש, "לא נמצא כאן את השקית שלך, אתה רק היית שליח משמים כדי שנמצא את המזוזות האלו ואלו לא יושלכו מחר אל פח האשפה. קשה לי להבין מי שוכח כזו שקית, שמלבד ערך הקדושה שלה יש לה גם שוויות ניכרת של כסף, אך נראה שיד ההשגחה שלחה אותנו לכאן רק כדי שנמצא אותה".
ר' יואל הנרגש יוצא עם השקית אל בית המדרש כשהוא מקווה לגלות מיד מי המאבד, אלא ששם בבדיקה מעמיקה יותר מתברר מפני מה נשכחה. אחד המתפללים – סופר סת"ם במקצועו שמעיף מבט חטוף במזוזות מגלה כי אלו מזוזות פסולות. "כנראה נשכחו כאן בדרכן אל הגניזה" – הוא פוסק את פסוקו. "אם היו כשרות הלא היה להן ערך כספי, ואיש לא היה נותן להן לשכב כך באפילה".
עם זאת התרגשותו ושמחתו של ר' יואל אינה נפגמת במאומה. ערך כספי אולי אין להן, אבל שמות הקודש שבתוכן ראויים לגניזה בדרך כבוד, ואשריו שמשמים מנעו ממנו לגרום שאלו יושלכו לאשפה.
חולפים שלושה ימים, ור' יואל מקבל טלפון נרגש. מן העבר השני יצחק פרידמאן – "אתה זוכר שאמרת שהייתי רק שליח משמים למצוא את המזוזות? ובכן, אתה לא תאמין עד כמה צדקת. כעת ירדתי אל המחסן להניח שם את אחד מכלי הפסח האחרונים שעוד נותרו בבית, ולפתע כמו משום מקום מציצה אלי שקית מרשרשת-שחורה-אטומה, ובתוכה סט בגדים לקיץ… אין לי עדיין שמץ של ידיעה איך הגיעה אל המחסן וכיצד לא נמצאה במשך שנתיים, אבל זאת אדע ללא כל ספק, לעיתים מונחים דברים מתחת לאפך ואתם מחפשם בכל העולם, רק כדי למצוא את הדברים החשובים באמת…".
(הרב יאיר ויינשטאק, גיליון קנין תורה – תולדות אהרן)