הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת 'מי'ר ירושלים
1
האם תחום העיסוק של ההורים מהווה מודל עבור הילדים? פעמים כן ופעמים לא. הדבר לא תלוי רק בסגנון וברמת החיים שהמקצוע הזה מאפשר, אלא בעיקר מההשפעה שלו על ההורים וכתוצאה ישירה מכך על חוויית הילדות והאווירה בבית: האם העבודה הזאת הפכה אותם לאנשים מרוצים או חסרי סיפוק, לחוצים וקפדנים או רגועים ונעימים, וכן הלאה.
בפרשת השבוע אנו פוגשים תכנון של תחום העיסוק כהגנה על העתיד הרוחני של הילדים.
יוסף מספר לפרעה על אחיו – "והאנשים רועי צאן, כי אנשי מקנה היו" – הם גם עסוקים ברעיית הצאן והם גם הבעלים של המקנה. מדוע מכל המקצועות של אותה תקופה בחרו השבטים דווקא את הענף הזה, הן כתחום עיסוק והן כהשקעה כלכלית?
2
כשאומרים שחינוך איננו דיבורים אלא דוגמה אישית, מתכוונים לא רק להתנהגות אלא גם למסרים סמויים שעוברים לילד מהיחס של הוריו לאנשים, לדעות ולמעשים. החיישנים שלו רגישים מאוד למדדי הערכה של הוריו כלפי כל דבר. הוא אינו צריך לשמוע מילה, וגם לא יושפע מדיבורים נגד משהו, כשהם סותרים את ההערכה הסמויה שהוריו מעניקים לדבר הזה.
עומק הרעיון הזה מסתתר בהחלטה של השבטים להיות רועי צאן: "לפי שהשבטים היו יודעים שיגלו למצרים הם וזרעם, ומפני שהמצרים היו עובדים לצורת הצאן, תפשו להם אומנות זו, כדי שיהיו זרעם מורגלים בה, ותהא עבודת הצאן רחוקה בעיניהם" (רבנו בחיי מו, לב).
כשהילד הורגל מגיל צעיר שצאן הוא צאן ולא אליל, אין סיכוי שיושפע מהאווירה החברתית, גם של מדינה ענקית כמו מצרים, ויתחיל להשתחוות לכבשה שלו. אבל כשילד גדל בסביבה שמעריצה התנהגויות או תפיסות עולם שונות, הגם שכרגע אין לו זיקה ממשית אליהן, אבל גם אין לו חיסון נגדם.
3
אחד האויבים הגדולים של ההורות הם חיים של בלבול הדעת והעדר מנוחת הנפש. לא רק כי סגנון החיים הזה גוזל את הפניות הנפשית לילד ולעולמו, אלא גם מפני שבמצב כזה לא תתכן שימת לב עקבית למקום בו ההורים נמצאים ביחס לערכים שהם חפצים להנחיל לילדיהם. כמובן שלא רק הילדים מפסידים מכך, גם הבניה הנפשית והרוחנית של ההורים יוצאת נפסדת.
רבנו בחיי מבאר כי רעיית הצאן הייתה הבחירה המועדפת של אבות האומה ושל המנהיגים והנביאים משום שביקשו את הפניות הנפשית, ואת ההתרחקות מהישוב ומהתקלות והחטאים המצויים בחברת בני אדם.
כבר אז, בטרם באו לעולם מסיחי הדעת הכתובים והדיגיטליים השודדים את חירות הנפש והמחשבה, הבינו אבותינו שבכדי שאדם יגיע למיצוי הפוטנציאל הנפשי והרוחני שלו, עליו להתרחק מכל מקום שאיננו מוכרח לקיום הגוף ולהעדיף את מקורות הפרנסה המותירים את הנפש בת חורין.
4
לא בכדי, העדר פניות נפשית מהווה פגיעה אקוטית בכל הקשור לחינוך.
כשיהודה משכנע את יוסף לשחרר את בנימין, הוא מספר לו שנפשו של יעקב קשורה בנפשו של בנימין ובמבט ראשון נראה כי זהו טיעון רגשי – אנא רחם על אבא שנפשו קשורה בנפש הילד הזה.
בדברי בעל הטורים אנו מוצאים תגלית חינוכית מדהימה: המילה "קשורה" איננה מתייחסת רק לקשר בין יעקב ובנימין אלא גם לגניבת הגביע – לפי הפסוק בספר משלי "אולת קשורה בלב נער".
יהודה ניתח מול יוסף את מצבו הנפשי של בנימין הנאשם בגניבת הגביע וטען בפניו כי "מפני שאיוולתו קשורה בו, צריך שתהא נפשו קשורה בנפשו של אביו כדי לחנכו" (מד, ל), לכן אין תועלת להשאיר אותו אצלך אלא עליו לשוב לאביו כדי שיטפל ביסודיות בסיפור גניבת הגביע.
5
המסר חד משמעי: תכונות הילד – וגם ההרגלים שכבר הספיק לאמץ לעצמו – קשורים הם בנפשו, ואין סיכוי בעולם שאפשר יהיה לגעת בהם מבלי שיהיה למחנך גם כן קשר לנפשו. אין חינוך בלא קשר נפשי, וכמובן שאין קשר נפשי בלא פניות הנפש.
אבותינו ביקשו את השקט והפניות במרעי הצאן, ואנו שנגזר עלינו לחיות בעולם השואב אותנו לכל כך הרבה מקומות שאינם באמת חלק מהחיים שלנו, הבחירה שבידנו היא האם לכל הפחות נותיר את כל הדברים הללו מעבר לדלת הבית.
שבת שלום ומבורך!