סיפר הרב מרדכי ארנון: ביקשתי להתקבל אצל פרופסור בכיר בבית חולים במרכז הארץ. הלה היה פרופסור מעולה ומומחה בתחומו, ומחמת שרבו הפונים אליו, היו צריכים להזמין אצלו תור, חודשים ארוכים מראש. דא עקא, הנושא שלי היה דחוף מאד, ועל כן נועצתי במורי ורבי הגאון רבי אברהם דב אויערבאך זצ"ל. הוא הציע לי לפנות אל אחיו הגדול מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, כדי שיצייד אותי במכתב בקשה מיוחד אל הפרופסור הנ"ל.
עליתי אל מרן הגרש"ז זצ"ל ומסרתי לו דברי אחיו. מרן זצ"ל חייך את חיוכו הטוב, והחל מיד לכתוב את המכתב המיוחל. כשסיים הכניס את המכתב למעטפה, והתכוון לכתוב עליה את שם הפרופסור. אך אמר, שאין הוא זוכר את שמו הפרטי של הפרופסור, ואין זה יאה לכתוב לאדם חשוב כזה, ללא ציון שמו הפרטי. קם, אפוא, מרן זצ"ל ממקומו, ופנה לעבר החדר השני, באומרו, שילך לחפש את שמו במדריך הטלפון.
אני, שחשתי מבוכה רבה, אמרתי למרן זצ"ל, שזו טרחה, בזבוז- זמן וביטול-תורה. מרן זצ"ל שהיה עם הגב אלי, הסתובב כלפי, ושאל תוך כדי חיוך: "כלום יודע עתה בשביל מה נוצר הזמן?
הוא מותיב לה והוא מפרק לה: בשביל לעשות חסד עם בני אדם.
(אוצר פנינים ועובדות, מתוך 'חכו ממתקים' ח"א עמ' קכ"ח)