הרב משה יאיר וינשטוק
מסדרון המחלקה בבית החולים 'הדסה' עין-כרם המה אדם באותו יום אחרי הצהרים של שנת תשמ"ב (לפני 41 שנים). "איך אמרת קוראים לך?" השתעל הקשיש. "דוד צבי הופמן", ענה המבקר בנעימות. "ואתה נינו של הגאון הצדיק רבי דוד צבי הופמן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין, ומגדולי התורה של גרמניה?" התרגש החולה. "אכן כן, אבי הוא הרב נתן נפתלי בן הרב משה יהודה בן הגאון רבי דוד צבי הופמן זצוק"ל הידוע".
החולה הקשיש נתקף התרגשות עצומה. "אני חייב לספר לך סיפור מדהים ששמעתי אותו מפי מורי ורבי, הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג בעל שו"ת 'שרידי אש' שהיה כידוע תלמידו של סבך הרד"צ הופמן, את הסיפור סיפר לו לא אחר מבעל המעשה, סבך בעצמו, שחוץ מגאונותו בתורה היה ירא שמים גדול, עדין הנפש ועניו כהלל. כמדומני שרק בזכות השילוב של כל תכונותיו מעלותיו אלו זכה שיתגלגל על ידיו מעשה נורא כזה"…
*
שני החיילים עמדו עטורי תפילין בחדר הקטן והתפללו תפילת שחרית. הם נראו מתוחים מאד ומלאי חרדה. כל רחש קל מעבר הדלת הקפיץ אותם. תפילתם היתה קצרה ומהירה, וכאשר חלצו את התפילין והחביאו אותם במעמקי הארון, נשמו לרווחה. עוד תפילת שחרית אחת חלפה בשלום…
זה היה בשלהי ימי שלטונו של הצאר האחרון ברוסיה, כאשר כוחו עדיין היה גדול. גם לפני העידן הקומוניסטי הכפרני, קיום מצוות התורה בתוככי מחנה צבאי רוסי היה עבירה חמורה. גרישה שכטמן וברוך פייגין, שני החיילים היהודיים המשרתים בצבא הרוסי ידעו כי אם ייתפסו עם התפילין, הם צפויים לעונש קשה ביותר, עונש גלות ומאסר בסיביר תוך סבל ועינויים קשים. אבל אפילו בתוככי רוסיה, ממלכת הכפירה, מוכנים היו יהודים למסור את נפשם על קידוש ה'. ושני מיודעינו החיילים שגויסו לצבא הרוסי שלא בטובתם, החליטו כי למרות הכל הם יתפללו ויניחו תפילין מדי יום.
כמה ימים עברו כך בשלום, הם הקדימו להתפלל כוותיקין, בשעה שכל הקצינים והחיילים עדיין היו שקועים בשינה, וכך הקטינו את הסיכון להיתפס. אבל יום אחד זה קרה… הם עמדו שם בחדר הקטון, כמדי יום, כאשר לפתע נשמעה חריקה פתאומית של דלת כבדה נעה על צירי הברזל ובפתח עמד ואדים ריבקוב, קצין לא בכיר. שאגתו המבהילה הדהדה בכל החדר. "מה זה הדבר הזה שעל ראשכם?" וכבר נשמעה סטירה מצלצלת שהנחיתה ידו הכבדה על לחיו של גרישה שכטמן.
הם עמדו לרגע חיוורי פנים כמתים ואובדי עשתונות. מכאן ואילך הכל יהיה יותר גרוע. הוא ימסור אותם למפקדו הבכיר וזה יעביר אותם למשפט צבאי. הם התעשתו מהר מאד. ברוך קרץ לגרישה, כאומר, 'חייבים להשתיק אותו, אנחנו שניים והוא אחד'. לא היתה להם ברירה, מדובר היה בפיקוח נפש. הם הסתערו על ואדים בכוחות משותפים, וכעבור כמה דקות הוא היה שרוע מת על הארץ.
לרגע הביטו ברוך וגרישה זה בפני זה כלא מאמינים. הם ידעו שזו היתה הברירה היחידה, או הם או הוא. אבל עתה הבינו כי מה שהיה לא יוכל להיות עוד. בעוד שעה קלה יתגלה כי שני חיילים יהודים הרגו קצין רוסי, ומשם הדרך אל עמוד התליה קצרה ביותר. חלצו את התפילין מידם וראשיהם ונמלטו מן המקום כל עוד רוחם בם לעבר תחנת הרכבת.
כעבור שעתיים, כאשר נתגלתה גופתו של ואדים, כבר היו השנים רחוקים משם מרחק רב. שלטונות הצבא החלו לברר מי האשם. תחילה הכל היה מעורפל. אבל כאשר הוצלבו הנתונים: קצין הרוג ושני חיילים יהודים עריקים, נעשה תרגיל חשבוני פשוט של אחד ועוד אחד והתוצאה היתה שנים, שני יהודים שהרגו קצין גוי במו ידיהם.
מפקדת המחנה בערה בחמת זעם. מאות חיילים רוכבים על סוסים נשלחו לתור בכל מקום אפשרי, אבל באותו זמן כבר חצו שני היהודים הנמלטים את הגבול ועברו ברכבת לתוככי גרמניה. הם מצאו מיד מחסה בקהילה יהודית הרחק מן הגבול עם רוסיה. המשטרה החשאית הרוסית פעלה במהירות וביעילות. לאחר כמה ימים ידעו שלטונות ברית המועצות כי שני החיילים הנמלטים כבר עזבו את הטריטוריה הרוסית. היכן בדיוק הם נמצאים לא ידעו, אבל זאת ידעו כי השניים חצו את הגבול ועברו לגרמניה.
"הסגרה! דורשים הסגרה!"… "שלטונות רוסיה דורשים מגרמניה להסגיר את שכטמן ופייגין, שני החיילים היהודים הרוצחים" – זעקו כותרות העיתונים. ואכן, הצאר הרוסי פנה בתביעה נמרצת אל עמיתו וילהלם השני, ה'קייזר' הגרמני להסגיר לידיו את שני הרוצחים. וילהלם שלא רצה צרות עם רוסיה, הבטיח להסגיר את החיילים ברגע שאלו יימצאו. כדי לזרז את הענינים, נשלחו שוטרי חרש גרמניים לרחרח בקרב הקהילות היהודיות שלפי השמועה, אחת מהם העניקה מקלט לשני הנמלטים.
כאשר שתי ממשלות עוצמתיות מהדקות את אגרוף הברזל שלהן סביב גרגרתם של שני יהודים, ומסחטה אדירה החלה לסחוט את יהדות גרמניה, בליווי של איומים מחד ופיתויים של שכר כספי גבוה מאידך, למי שיבוא וילשין, מה הסיכוי של שני העריקים לשרוד? נמוך מאד. היתה זו שאלה של זמן עד שיימצא חלש אופי שילך וילשין היכן מסתתרים שני היהודים הנמלטים. מה גם שאיש לא ידע מה הסיבה שבגינה שמו קץ לחייו של הקצין הרוסי. הממשל הרוסי טען שהם גנבו את כספו וכשניסה להתנגד הכוהו למוות. מוסריותם של השניים הוטלה בספק וצל כבד של מעשה לא טהור העיב על מניעיהם.
המשטרה הגרמנית חיפשה במרץ רב את שני החיילים הרוסיים, כשהיא סורקת קהילה אחר קהילה, בנסיון לגלות מי מהקהילות נותנת מחסה לרוצחי הקצין הרוסי. השמועה על כך נפוצה בין רבבות יהודי גרמניה. בין היהודים ששמעו על כך היה הגאון הצדיק רבי דוד צבי הופמן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין (תר"ד-תרפ"א, מראשי יהדות גרמניה, וממעצבי שיטת 'תורה עם דרך ארץ'). חכם ומחוכם היה, בשקט הפעיל את כל קשריו, ותוך כמה ימים ידע את הסוד הכמוס ביותר שמשטרת גרמניה היתה נותנת עליו הון: הוא ידע היכן מסתתרים השניים.
באותו בוקר לאחר התפילה חזר הגרד"צ הביתה והחל לארוז את חפציו בתיק נסיעות גדול. איש לא ראה מה בדיוק הניח בתיק… "מה קרה?" תמהו בני הבית. "אני צריך לנסוע ליומיים שלושה בגלל ענינים חשובים" ענה הרב הופמן בצורה מעורפלת. הוא שם פניו לעבר תחנת הרכבת כשהתיק הגדול בידו. לאחר נסיעה של ארבע שעות ירד בעיירה קטנה ושם את פעמיו אל בית רבה של העיירה, לפגישה סודית לחלוטין.
"אני רוצה לפגוש לאלתר את שני החיילים הרוסיים", אמר רבי דוד צבי.
הרב היה המום. המדינות הענקיות רוסיה וגרמניה כמרקחה, ושוטרי החרש שלהן עושים כל מאמץ לגלות את הרוצחים הנמלטים ואינם מצליחים, ואילו הרב מברלין ידע לקלוע אל השערה ולא להחטיא בלי להתאמץ… פיו נפער בתדהמה, מנין לרב שהם פה?
הגרד"צ הרגיעו בתנועה שמשמעותה אל תדאג. "הבא אותי אליהם".
"אבל זאת סכנת נפשות, אם יוודע לשלטונות שנפגשת אתם, גם אותך יוציאו להורג", התנגד הרב.
רבי דוד צבי עמד על שלו בלי לוותר. הרב נכנע ללחצו ולקח את רבי דוד צבי למרתף בו התחבאו שני החיילים הנפחדים. "אני שוחר טובתכם" אמר להם רבי דוד צבי מיד בהיכנסו למרתף, כאשר ראה את פניהם המאבדות את צבען. "באתי להוציאכם מאפלה לאורה".
"כלומר?" תמהו שכטמן ופייגין.
"אתם באים אתי", הסביר להם הרב. השניים היו מבועתים, אבל פניו הטהורות של רבי דוד צבי הרגיעו את כל פחדיהם. "אתה משוחרר מכאן ואילך מכל אחריות לשלומם", אמר לרב העיירה, "הם באים אתי".
"ברגע שייצאו מהמרתף, מיד יזהו אותם וחייהם לא יהיו שווים פרוטה שחוקה", מחה הרב.
"מחפשים שני חיילים, אף אחד לא מחפש שתי נשים", חייך הרב הופמן ובזאת שלף מתיק המסע שלו שמלות נשים ופאות נוכריות שהכין בביתו לפני הנסיעה… השניים פשטו את בגדיהם והתחפשו בהצלחה. כאשר יצאו מן המרתף לאור היום, אי אפשר היה לזהות בהם כלל את החיילים הנמלטים. "אתם הולכים אתי", הורה להם הגרד"צ, "והיה, אם ישאלכם אדם שאלה כלשהי, תסמנו לו שאינכם מבינים גרמנית ותצביעו עלי שאני הוא האחראי עליכם. אני הוא קרוב המשפחה שלכם השולט בשפה הגרמנית".
השלושה מיהרו לתחנת הרכבת החוזרת לברלין כאשר שתי "הנשים" יושבות מול הרב הופמן ואינן פוצות פה כל משך הנסיעה. למזלם הרב לא חשד בהם איש והם הגיעו לברלין בשלום, שם סידר להם רבי דוד צבי מחבוא בדירת ידיד ודאג לכל צרכיהם. ומה הלאה? תהו השניים. רבי דוד צבי השליך את יהבו על ה' אלוקיו…
שבוע לאחר מכן חלה וילהלם קיסר גרמניה במחלה קשה. פתאום, לצד הפרסומים על המרדף אחר שני החיילים הרוסיים שאינו מניב תוצאות, התפרסמה הידיעה כי מחלתו של הקיסר הולכת ומחמירה. באותו יום זימן אליו הגרד"צ את רופאו האישי: "ידידי, סע בזריזות לארמון הקיסר ואמור לו שהרב הופמן ראש בית המדרש לרבנים בעיר, שלח אותך לנסות לרפא את מחלתו".
הרופא גיחך. "גדולי הרופאים מטפלים בקייזר ואינם מצליחים, ואני אצליח?"
"ה' יהיה בעזרך שתצליח לרפא את הקיסר" ענה הגרד"צ באמונה לוהטת. "סע ותצליח. אל תעזוב את הארמון עד שתראה את השיפור במצבו. כאשר יבריא בעזר ה' וישאלך מה השכר המגיע לך, תענה לו שהרב דוד צבי הופמן שלחך והוא מבקש להעניק אזרחות גרמנית לשני החיילים היהודים המבוקשים ע"י הצבא הרוסי".
הרופא היה מופתע מתעוזתו של הרב היהודי ומביטחונו כי דווקא הוא יצליח לרפא את הקיסר. הוא נסע מיד לארמון הקיסר, הציע את שירותיו ואמנם התקבל בברכה. וראה זה פלא. הרופא היהודי הבינוני הצליח במקום שטובי הרופאים כשלו, ותוך כמה ימים השתפר פלאים מצב בריאותו של וילהלם. הרופא הוסיף והתעכב בארמון עד שראה את הקיסר מתהלך בגינת הארמון על רגליו כאחד האדם.
הקיסר הבין שהרופא מצפה לתמורה, קרא לו ואמר: "אין גבול להכרת הטובה שיש לי כלפיך. הושעת אותי מסבל וסכנת מוות. מה תרצה בשכרך?"
"אני רוצה מחיר גבוה" ענה הרופא.
"כל מה שתבקש" ענה הקיסר בנדיבות.
"ובכן איני רוצה אף פרוטה" הדהים הרופא את הקיסר, "אני מבקש שהקיסר יעניק אזרחות גרמנית לשני החיילים הרוסיים המבוקשים, מתברר כי הם הרגו את הקצין מתוך הגנה עצמית".
"מקובל עלי".
בשמחה ונחרצות התקשר וילהלם טלגרפית באותו מעמד אל הצאר הרוסי והבהיר לו, "אדוני הצאר, אני מבקש בזאת לחדול מיד מכל תהליכי החיפוש והבילוש שממשלתך עורכת במדינתי. החלטתי להעניק לשני החיילים אזרחות גרמנית ואיני רוצה לשמוע עוד כל דבר בענין. זה סגור ומוחלט אצלי". ובזאת נפרד הקיסר מהרופא היהודי בלחיצת יד חמימה כשהוא מודה לו שוב על הרפואה שהביא עמו.
הרופא שב לביתו של רבי דוד צבי, סיפר לו את כל הקורות אותו וסיים, "מורי ורבי, זאת אני כבר יודע מאז ומתמיד כי אדוני הוא מגדולי הפוסקים בגרמניה, אבל כעת נודע לי כי כבוד הרב הוא גם בעל מופת, לשלוט כך במצב בריאותו של הקיסר כדי לאלצו להציל ממות שני יהודים"…
רבי דוד צבי, הענוותן הגדול, לא רצה שידברו על הנס שהתגלגל על ידו והוא פנה אל הרופא נרגשות, "אבקשך בכל לשון של בקשה לא לספר לאיש את הדבר הזה".
אבל לתלמידו רבי יחיאל יעקב ויינברג ממונטרה בעל "שרידי אש" סיפר הגרד"צ פעם בעת רצון את דבר המעשה, וכך התגלגל הדבר בהשגחה פרטית אל נינו נושא שמו, שכתב את כל המעשה בהקדמה לשו"ת של זקינו "מלמד להועיל".
(גיליון אהל מועד – לעלוב)