היה זה בעת ביקורו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בפריז שבצרפת. הביקור תוכנן זמן רב מראש, ובני הקהילה, שציפו לבואו של מרן בכליון עינים, קיבלוהו בכבוד מלכים. נכבדי הקהילה המתינו לו בשדה התעופה, נרגשים ונפעמים, במשלחת כבוד מיוחדת. וילדי הקהילה ניצבו הכן, לבושים חגיגית, ודגלונים בידיהם.
אך לא רק בני הקהילה היהודית המתינו למרן בשדה התעופה. משמר כבוד מיוחד, המורכב מאופנוענים לובשי מדים וניידות משוריינות, הועמד לכבודו של מרן על ידי משטרת פריז. ברדת מרן מן המטוס קיבל המשמר את פניו בכבוד השמור לראשי ממשלות. השוטרים איבטחו את הביקור בקפידה וליוו את רכבו של מרן בניידות ובאופנועים עד לביתו של רב הקהילה, כשהם מפנים את הדרך לפניו וחוסמים את הכבישים עבור שיירתו.
כאשר הגיע הרכב לבית הרב, יצא מרן מן הרכב, ורבה של הקהילה הזמינו להיכנס. אולם מרן ביקש: "אנא, קרא לכאן את השוטרים ואנשי הביטחון שליוונו לכאן".
"לשם מה?" התעניין רבה של הקהילה.
"אני רוצה לברך אותם ולהודות להם, על שטרחו למעני!"
"אבל, רבנו, הלא הם גויים. הם לא יודעים מה זה 'מי שבירך'" ניסה רבה של הקהילה להסביר.
"בכל זאת, קרא להם!" הורה מרן.
עשה רבה של הקהילה כפי שנתבקש, ואנשי הביטחון נקראו להתאסף ליד רכבו של מרן. מרן נתן בהם את עיניו הטובות, ובירך אותם בחום מקירות ליבו, במשך דקות ארוכות. השוטרים הקשוחים, עטויי הקסדות ולבושי האפודים, עמדו והאזינו בקשב. הם לא כל כך הבינו את שפת הקודש שבפיו של הרב, אבל ליבותיהם הרגישו את החום הממיס שקרן ממרן. דמעות סוררות נקוו בזוויות עיניהם…
המעמד המרגש הסתיים, אך הסיפור תם ולא נשלם. הפרק האחרון באותו סיפור התרחש תקופה מסוימת לאחר שמרן שב ארצה. היה זה כאשר רבה של הקהילה הזדמן אל ארמונו של נשיא צרפת, ז'אק שיראק, ומה מאוד הופתע כאשר הנשיא פנה אליו ושאל: "מה שלומו של הרב עובדיה יוסף מישראל?"
רב הקהילה הרים את גבותיו בתמיהה. "שלומו טוב, ברוך ה'", דיווח לנשיא, "אבל מדוע הנשיא מתעניין בכך?" שאל בנימוס.
וכך סיפר לו הנשיא הצרפתי, בלא מעט התרגשות: "דע לך, כי קיבלתי מכתב מרגש מאוד מאנשי המשטרה הצרפתית. הם כתבו לי כי ה'אפיפיור' של היהודים הינו אדם מיוחד במינו, בעל לב רחמן ורגיש מאין כמוהו, והוא חולק כבוד עצום לכל נברא ומכיר טובה לכל אחד…".
רבה של הקהילה הוצמת למקומו. לפתע הבין כי עיניו הקדושות של מרן צפו את קידוש ה' העצום שייגרם כתוצאה מאותו 'מי שבירך'. לא זו בלבד, במשך התקופה שלאחר מכן אישר הנשיא הצרפתי את כל בקשותיהם של בני הקהילה היהודית, מעל ומעבר לכל הציפיות. והכל, בזכות אותו 'מי שבירך'… (גיליון וקראת לשבת עונג).
כך סיפר גם רבי משה חבושה שליט"א, הש"ץ של מרן בימים הנוראים: "מרן זיע"א כל הזמן היה מברך אנשים, לא ראיתי דבר כזה מימי חיי. אפי' חשמלאי או אינסטלטור, כל הזמן היה מברך אותו.
"פעם הייתי איתו בכנס רבנים בצרפת בבית המלון, והיה נגן גוי, ומרן שאל אותו איך קוראים לך, והשיב: 'אוסמא', ומרן שאל אותו בחיוך: 'אתה משפחה של אוסמא אלבז?' והתחיל לברך אותו. אמרתי לו: כבוד הרב, זה גוי, ואמר לי 'לא חשוב', וברך אותו.
"כמה פעמים היה שואל אותי מה שמו של הנגן הזה וברך אותו כל פעם ברכה אחרת, זה פלא פלאות. וגם היה מפרגן ואומר: 'אתה ניגנת יפה, אתה עשית יפה'".
עוד סיפר: "מרן זיע"א היה מקפיד מאוד שלא להטריח את הציבור, והיה אומר לי להתפלל מילה במילה אבל מהר. פעם אמר לי מרן: 'למה אתה מאריך במנגינה של ברכת כהנים בראש השנה ויום הפורים למשך 5 דקות?', והשבתי למרן כי כך המנהג לנגן. ומרן השיב לי: 'אל תאריך ככה, זה טורח ציבור. תתאר לך שאתה היית עומד במקום הכהן עם ידיים למעלה 5 דקות, האם זה לא קשה?' ומאז הפסקתי ועשיתי ניגון אחר קצר יותר.
"כשהייתי בא לנגן בביתו של מרן בהזדמנויות שונות, תמיד היה אומר לי: 'שים את העּוד בצד, תיטול ידיים ותאכל, ובינתיים היה מוזג ואומר לי: 'עכשיו תאכל, ואח"כ תנגן'".
(גיליון יביע אומר).