"וימל את בשר ערלתם… כאשר דבר אתו אלקים" (יז כג)
מספר הרב מאיר צבי גרוזמן: היינו ארבעה מרצים, שהתכנסנו לדון על הפעלת סמינר ליהדות באחת מעיירות הארץ, בביתו של אחד מגדולי הדור, מצניע לכת, ראש וראשון לכל פעילות שיש בה הפצת היהדות ועזרה לזולת. הוא ישב מולנו מוטה על צידו ובחן בעיניו הפיקחות את היושבים סביבו, שישבו כפופים כדי להאזין לכל אשר יאמר.
פתאום נכנס אברך לאכסדרת הבית, הרב הבחין בו ממקום משכבו קרא: "נו, בוא בוא, הכנס הכנס!" האברך נכנס על קצות אצבעותיו, בפחד וביראה, התייצב בפינת החדר, סמוך לדלת וניסה להבלע בקיר.
"נו, מה רצונך?" שאל הרב.
"באתי לשאול, מתי לערוך את הברית!"
"מה שלום התינוק?"
"בסדר, ברוך ה'".
"כמה זמן הוא בבית?"
"יום".
"בן כמה הוא עתה?"
"בן חודשיים".
"מה משקלו?"
"שני קילוגרמים".
"מי קבע שכבר צריך לקיים ברית?"
"הרופא בבית החולים, אתמול בערב לפני השחרור".
"רק הוא?"
"לא, היום היה המוהל בביתנו, בדק את הילד ואף הוא קבע שניתן למולו".
"רק שני אלה?"
"כן".
"מתי רצונך לקיים את הברית?"
"מחר".
"למה לא היום?"
"אנחנו לא מוכנים עדיין".
"מה יש להיות מוכן?! אסוף עשרה יהודים, תעשה 'ברית' וכבד אותם בעוגיות ומשקה".
שתיקה. לאחר זמן האברך מתעשת, זע ממקומו ואומר: "אם הרב כך אומר – אני הולך לקיים את הברית מיד".
טרם יצא, תוך כדי הפטרת שלום, אמר לו הרב: "כמה ילדים יש לך בבית?"
"שמונה".
"כמה חדרים יש לך בדירתך?"
"שניים".
שוב שתיקה. הרב המשיך: "היום יום רביעי, אל תעשה את הברית. שוב לביתך וחזור אלי בשבוע הבא, ביום רביעי, להתייעצות נוספת".
האברך לא הניד עפעף, הודה בעדינות וצעד אחורה בצעדי נסיגה איטיים, בעלי כבוד והערצה. אף אנו שתקנו, אך בתמהון.
הרב הבחין בכך, פנה אלינו והסביר: "אתם מבינים? – זהו תינוק שנולד פג. נשמתו פרפרה בו שבועות אחדים, והוא היה תלוי בין החיים ולבין החדלון. היה ספק רב אם יהיה לבן קיימא. סוף סוף הוא התפתח, גדל מעט, הוסיף משקל.
"כפי ששמעתם", המשיך, "שחררו אותו מבית החולים רק אתמול. עתה הוא נמצא בדירה קטנה, בחברתה של משפחה ברוכת ילדים. מעתה הוא נמצא ללא השגחה רפואית וללא טיפול מקצועי. כל מה שאליו התרגל בשני חודשי קיומו הוחלף. וכי יודע אני כיצד יסתגל תינוק רופס זה לתנאים החדשים אליהם נקלע? שמא יקבל זיהום בדירה צפופה זו? שמא גופו החלש לא יקלוט את החלב החדש? כלום רשאי אני לסכן תינוק זה בברית מילה?!
"הרופא רואה את גופו ובודק את חוסנו. המוהל משער על פי נסיונו. אך שניהם אינם רואים את התמונה הכוללת בה נתון התינוק. כיצד אסמוך על שיקול דעתם? אני לעומתם חייב לאחד את כל הנתונים ולהכריע, הרי לשם כך הוא בא אלי".
שתק. אף אנו שתקנו. אך את השיעור המאלף על אודות שיקול הדעת של תלמיד חכם גדול בתורה למדנו ולמדנו יפה!
('מפנקסו של מרצה' – הרב מאיר צבי גרוזמן. הובא בגיליון נר לשולחן שבת)