"אנשים חכמים וידועים" א' ט"ו
מכשירי הניטור צפצפו בקול מונוטוני. אבא, ראש הישיבה רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, שוכב במיטה באפיסת כוחות לאחר התקף לב חמור. זה ארבעה ימים שהוא כבול למיטה בבית החולים 'ביקור חולים' ללא יכולת לקום. עם שחר יום שישי פנה אבא אלינו, ילדיו, שסבבנו את מיטתו בדאגה כנה ועמוקה, ורמז כי דבר בפיו. התכופפנו, ואבא לחש בקולות לא לו: "קחו אותי הביתה. אני לא רוצה להיות כאן בשבת". שוחחנו עם הרופאים, אבל אלו אמרו לנו כי אסור לו לעזוב את בית החולים, כי הוא נתון עדיין בסכנת נפשות.
כשאמרנו זאת לאבא, נתכרכמו פניו והוא אמר לנו: "לפחות את זה תורידו ממני", והצביע על מכשירי המוניטור שהיו על גופו הכחוש. "איני רוצה לחלל שבת, חלילה", הטעים אבא.
"אבל אבא, הגוף שלך חייב את זה", טענו בני המשפחה, אך אבא בשלו: "אני כבר לא חולה מסוכן. כרגע אני בתהליך הבראה, והמכשיר רושם סימנים על גבי הנייר וזה תולדה של 'כותב'. איך אני יכול להישאר עם זה בשבת?!"…
אחי, רבי זלמן, מיהר להתקשר למעונו של פוסק הדור, מרן הרב שלמה זלמן אויערבך זצוק"ל, שעמו היה אבא בידידות נדירה, וסיפר לפניו את פרטי המעשה. הרב אויערבך צידד בעמדת בני המשפחה – שאסור לנתק את המכשירים, ואם הצוות הרפואי סבור כי זה למען בריאותו, הצדק עמם, וכך יש לנהוג.
אבא לא היה שבע רצון מהתשובה, וככל שהתקרבה שבת חרדנו לשלומו. לא ידענו מה הוא מסוגל לעולל ביראת השמים הנדירה הטבועה בקרבו. כחצי שעה לפני כניסת השבת, כשכולנו, בני המשפחה, מקיפים את מיטת אבינו, נכנס לפתע ללא התראה מוקדמת אורח לחדר: פוסק הדור, מרן הרב אויערבך בכבודו ובעצמו.
"באתי לומר לכם, ר' ישראל, את פסק ההלכה: אסור להוריד את המכשירים מהגוף. זה פיקוח נפש הדוחה שבת. הגעתי אליכם במיוחד לבקש שלא תסירו את המכשיר. הבטיחו לי שלא תגעו במכשיר!", ביקש הרב אויערבך מאבא, אך אבא לא אבה להבטיח.
הרב אויערבך נימק את פסק ההלכה, ואבא החל לפלפל עמו כבימים הטובים. רצו באוויר פסקי הלכות ודינים, שרק הבקי בהם יכול היה להשתתף ולהבין את השיחה בין הגדולים. ואז פונה הרב אויערבך ואומר: "רבי ישראל, אם לא תבטיחו לי שלא תורידו את המכשיר, אשאר עמכם כאן בבית החולים, ובמו ידי אחבר לכם בחזרה את המכשירים!". אבא נכנע ואמר: "אם זה פסק הלכה, לא אתווכח"…
בפרשת ראה, נאמר אחד מיסודות היהדות הגדולים: "אחרי ה' אלוקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון". רש"י מביא בתמצות הלשון: "הידבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים כמו שעשה הקב"ה".
יסוד הדברים הם דברי חז"ל במסכת סוטה (יד, א): "מאי דכתיב אחרי ה' אלוקיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלוא כבר נאמר כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים – אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים – אף אתה בקר חולים; וכו'.
לכשנתבונן ניווכח כי חז"ל נקטו דווקא דברים שמביאים להידבק במידותיו. והלוא הכתוב עצמו מביא רשימת דברים: אותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו! ולמה זה נקטו חז"ל דוגמאות אחרות של ביקור חולים וקבורת מתים?
בחז"ל מצינו הבטחות גדולות למי שמבקר את החולה – מלבד השכר הצפון לו בעולם הבא – כמו שאומרים בכל בוקר בתפילה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא… וביקור חולים". חכמינו אומרים (נדרים מ, א): "כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גהינום… ומה שכרו בעולם הזה? ה' ישמרהו מיצר הרע, יחייהו מן הייסורין, יהיו הכול מתכבדין בו, יזדמנו לו רֵעים כנעמן שריפאו את צרעתו".
מבאר המהרש"א: הקב"ה משלם מידה כנגד מידה, והאדם שביקר אצל החולה מקבל שכרו בדיוק כפי שמדד לחולה: בכך שהתגבר על יצרו והלך לבקר את החולה – ה' ישמרהו מיצר הרע. בכך שגאל אותו מייסוריו – כמו שנאמר שהמבקר נוטל אחד משישים – ויחייהו מן היסורין: בזכות שכיבד את החולה – יהיו הכל מתכבדין בו; ובשכר שהראה ידידות ורעות לחולה – יזדמנו לו רֵעים כנעמן שריפאו את צרעתו.
לכשנעמיק, ניווכח כי מידותיו של הקב"ה נעשו למעלה משורת הדין ומעלה מדרך הטבע. מה הוא מלביש ערומים – שהלביש את אדם הראשון לאחר שחטא לפניו; ביקר חולים – אצל אברהם אבינו, שלא היה חייב בכך לאחר שביקרוהו ממרא וחבורתו;
זה מה שמלמד אותנו הכתוב: הידבק במידותיו של הקב"ה, גם כשאתה לא חייב, ואז ינהג עמך הקב"ה מידה כנגד מידה גם כשהוא לא חייב.
משיצא מרן הרב אויערבך מפתח בית החולים, כבר נשמעה הצפירה המבשרת את בוא השבת. אבא לא היה רגוע: "צאו וראו בפוסק הדור", ציווה עלינו, בניו, "שהולך עכשיו רגלית לשערי חסד. ראו ולימדו מוסר איך צריך לנהוג מצוות ביקור חולים בדרכיו של הקדוש-ברוך-הוא". היה זה עבורנו פרק מוסר חי ומאלף.
(מתוך הספר 'אור השבת')