נדרים י
כיצד השיב החפץ חיים להגר"י הוטנר על קושייתו על המשנה ברורה?
לשון אומות הן
חידה: איך יתכן שאדם קורא ק"ש, וחברו קורא ק"ש בריחוק ד' אמות ממנו, ושני המקומות נקיים, ואין שם בית הקברות, ואחד יצא ידי חובתו, ואילו חברו לא יצא ידי חובתו?
תשובה כתב הביאור הלכה (סימן סב ד"ה יכול לקרותה) נראה לי בפשיטות דאותן דברים הנאמרין בכל לשון, הוא דוקא אם אנשי אותו המדינה מדברין כך, אבל אם אנשי המדינה אינם יכולין לדבר זה הלשון ורק הוא ועוד איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון, זה לא נחשב לשון כלל למדינה זו, שאינה מכרת בזו הלשון, דבשלמא לשון הקודש הוא לשון מצד העצם, משא"כ שאר לשון איננו כי אם מצד הסכם המדינה, וכיון שאין אנשי המדינה זו מכירין בלשון זה, לא נקרא לשון כלל, וראיה לדברי מקידושין (דף ו ע"א) המקדש את האשה בלשון חרופתי, אם הוא נמצא ביהודה מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, אבל בשארי מקומות אינה מקודשת, אף ששניהם כיונו לשם קידושין, וקידושין הוא בכל לשון, אעפ"כ כיון דאין לשון זה לשון קידושין באותו מקום, הוי כאלו נתן כסף ולא אמר כלל דאינה מקודשת.
והרי פתרון החידה: שני אנשים העומדים זה ליד זה, משני עברי הגבול של המדינה, ושניהם קראו בשפת המדינה, זה שעומד בתוך המדינה יצא ידי חובתו, וזה שעומד מחוץ למדינה, ששם יש כבר שפה אחרת ולא מכירים שפה זו, לא יצא ידי חובתו.
והגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל בספרו תורת נזיר (פ"א ה"ח) הקשה על ראיית הביאור הלכה, מדברי הרמב"ם (נזירות שם) שכתב: "כל כנויי נזירות כנזירות, כיצד מקומות העלגים שמשנין את הדיבור ואמר שם הריני נזיק פזיח, הרי זה נזיר". ועיי"ש עוד שחידש שמדברי הרמב"ם משמע שכיון שהוא לשון עילגים, אינו מועיל אלא באותו מקום שמדברים כן.
לאור זאת קשה על ראיית הביאור הלכה, שיש לומר שחרופתי במובן של ארוסה, אינו אלא לשון עלגים, ודמי לכינויים, ולכן אינו מועיל אלא באותו מקום, אבל היכא שהוא לשון ממש, מועיל גם במקום שאין מדברים בו.
ובספר הזכרון להגר"י הוטנר זצ"ל, הובא מכתבי הגר"י וז"ל: סמוך להוצאת הספר תורת הנזיר, נזדמן לי לנסוע מווינלא לראדין, ובשעת פרידה מהגאון רבי חיים עוזר זצוק"ל, אמר לי שכשאהיה בראדין, אשתדל להשמיע את טענתי על הפסק של המשנה ברורה באזניו של החפץ חיים זצוק"ל, כמובן שעשיתי כדבריו, ואמר לי כהאי לישנא, "בשעת מיר האבען געשריבען, האבען מיר גוט דורכגעטאן" [בשעה שכתבנו את הפסק, עסקנו היטב בסוגיא].
ואולי אפשר לתרץ, שחרופתי אינו לשון עילג, שהרי ביהודה קראו לארוסה חרופה, לא משום שדברו בלשון עילגת, אלא לקחו לשון זה מהפסוק, והרי מהפסוק משתמע שהיא ארוסה, ובפירוש הפסוק כתב הרשב"ם (קדושים) שהיא מלשון 'עם חרף נפשו למות', כלומר שהאשה תהיה מסורה לבעלה מאד, וכך היתה השפה ביהודה, לקרוא לאשה "חרופה", אך משום שאין מדברים כך בשאר מקומות, לא חלו הקידושין משום שאין שפה זו מדוברת בשאר מקומות, והוא הדין לגבי קריאת שמע.
אמנם עדיין אפשר לחלק, דחרופה בשאר מקומות יש לה משמעות אחרת, שהיא מלשון מיועדת ומיוחדת, משא"כ צרפתית באנגליה, אין לה משמעות אחרת, ולכן אולי תועיל גם במדינה אחרת, ויש לומר שהמשנ"ב לא סבירא ליה חילוק זה.
(חשוקי חמד)