שאלה: האם מותר לברך אשר יצר בין התקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד?
תשובה: יש הלכה שלא להפסיק בדיבור עד סוף התקיעות, אכן לענין ברכת אשר יצר כתבו במוספים למשנ"ב 'דרשו' בשם האחרונים שאפשר לברך.
אכן יש לדון בתקיעות שבחזרת הש"ץ, שתוקעים על כל ברכה תשר"ת אחד ותש"ת אחד ותר"ת אחד, אם יצא למקום מטונף ושהה כדי לתקוע שלש תשר"ת, לכאורה נחשב שהה כדי לגמור כולה מחמת אונס וצריך לחזור, כמש"כ המג"א סי' תקפ"ח. אכן המשנ"ב שם כתב (בסק"ו) שאינו חוזר שלא על אותו סדר של תשר"ת אחד, ומקורו מהמטה אפרים, והוא מוכח מהשו"ע סוף סי' תק"צ שאם תקע שני תשר"ת כדין וטעה בשלישי אינו חוזר אלא לתשר"ת זה, ולא צריך לחזור על כל השלש תשר"ת. אכן הגר"א שם כתב שבהפסק שהייה באופן המעכב, כל התשע תקיעות נחשבות כאחת, והוכיח כן מהרא"ש בר"ה בשם ראב"ן ורבנו יואל, ורק לדידן שאין הפסק שהייה פוסל [כשזה לא באונס], ורק הפסק קול פסול מעכב מטעם שלא נחשב פשוטה לפניה ולאחריה כשיש קול אחר בינתיים, בזה פסק השו"ע שחוזר רק לתשר"ת השלישי. ונמצא לדברי הגר"א, שלכאורה בשהה מחמת אונס חוזר על כל השלש תשר"ת.
אך העירוני דהריטב"א בר"ה (לג:) כתב בפירוש שאינו מעכב רק את הסדר האחרון, והוכיח מזה שהברכות והתפלות שבין תקיעה לתקיעה לא מעכב אף לדעת רבי אבהו בגמרא ששהייה מעכבת, והגר"א הוכיח בדעת ראב"ן ורבנו יואל שמעכב את כל השלש תשר"ת, וכתב שמה שמברכים ביניהם אינו מעכב, כיון שזהו תקנת חז"ל והכל מצוה אחת. יוצא שגם לשיטת הגר"א אין מעכב רק אם שהה לגמור את התקיעות עם הברכות של מלכויות זכרונות ושופרות, ורק אז נחשב שהה לגמור את כולה.
לכן להלכה אין חשש בשהיה במקום מטונף זמן מועט בין התקיעות, ויברך אשר יצר. ונראה שלא לברך בשעה שהחזן אומר את פסוקי מלכויות וזכרונות ושופרות, רק יאמר בשעה ששרים 'היום הרת עולם' וגו'.