יעקב א. לוסטיגמן
12 שנה חלפו מאז אותו יום כיפורים גורלי בחצה"ק לעלוב. בערב יום כיפור עוד התברכנו מפיו של אוהבן של ישראל ועמוד צלותהון, כ"ק מרן אדמו"ר רבי שמעון נתן נטע מלעלוב זיע"א. עברנו לפניו בסך, קיבלנו מידיו 'לעקאך' כנהוג, הגשנו בפניו 'קוויטלאך', עם שמותינו ושמות היקירים לנו לברכה וישועה.
בעת התקדש החג, ניגש הרבי לפני העמוד לתפילת 'כל נדרי' כדרכו בקודש. הפעם, כמעט ולא שמעו אותו. קולו היה צרוד מאוד בגלל צינון כבד בו נדבק בימים האחרונים.
עמדתי שם, קרוב מאוד, מרחק של מטר, אולי מטר וחצי מהרבי. פניו היו להבים, דמותו היתה כדמות מלאך ה' צבקות.
בסיום אמירת 'כל נדרי', זעק הרבי בכוחות עצומים ובקול לא לו את ברכת 'שהחיינו, וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. על אף שקולו היה צרוד, את הברכה הזאת שמע הקהל כולו. הרבי שאג אותה בכוחות אדירים.
אחרי תפילת ערבית, בעוד הקהל אומר את 'שיר הייחוד' נכנס הרבי למיטתו, ביקש שיסדרו את רגליו בצורה ישרה, והשיב נשמתו ליוצרה בטהרה גמורה, מתוך דביקות נפלאה בבורא כל עולמים.
12 שנה חלפו מאז, אבל בליבנו, החסידים והתלמידים, זכרו של הרבי עדיין חי וקיים. ומדי שנה, בהתקרב יום הכיפורים, אנו שבים ונזכרים בכל העובדות הנפלאות שזכינו לראות ולחוות בצל הקודש, ואף שכבר נשתברו קולמוסים רבים בדברי הספד וזיכרון על רבינו זיע"א, עדיין אין בהם אפילו כטיפה מן הים כדי לתאר את מה שראינו ושמענו בחיי חיותו, ובעיקר את מה שהרגשנו בעצמותינו, כשעמדנו וצפינו בעבודת הקודש שלו.
לקראת יום הזיכרון ה-12, שוחחנו עם הגאון רבי אהרן מרדכי גרין שליט"א, רב בבית המדרש של בנו, כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב שליט"א בבית שמש, ומחבר ספר 'ילקוט הליכות ועניינים הנוגעים למעשה'.
משחר ילדותו הסתופף הרב גרין בצלו של כ"ק מרן רבינו זיע"א, ואת הסיפורים שאנחנו שומעים ממנו עכשיו, הוא העלה על הכתב סמוך מאוד להסתלקות, לפני 12 שנה, וכעת הוא מוסיף עליהם עוד מזכרונותיו. מפאת קוצר היריעה, לא יכולנו להביא את כל המוני העובדות והסיפורים ששמענו מהרב גרין, ואי"ה הם יפורסמו כל אחד במקומו, ועוד חזון למועד
"שמעתי מהרבי שליט"א מלעלוב, שסיפר שהוא זוכר בימי נעוריו ובימי ילדותו, כשעוד התגוררו בירושלים, שהיה בבית דוחק גדול של פרנסה, והם חיו בתנאים של עניות ממשית. ובכל זאת, אביו, הרבי זצ"ל, היה שקוע בתלמודו ועל פניו שפוכה נהרה, והיה נראה כמו מי שלא חסר לו ימיו דבר.
"הוסיף הרבי ואמר, שתמיד כשהיה מתעורר בלילה וקם ממיטתו לשתות כוס מים וכדו', היה רואה את אביו הרבי זצ"ל, כשהוא שקוע בגמרא ולומד מתוך חיות ושמחה. כזה היה המראה הקבוע שלו, כשהוא יושב על יד הגמרא ולומד בחשק רב.
"למעשה היה משקיע רבות בלימוד העיון, ואף היה מעיין בספרי הראשונים והאחרונים, וגם בספרי אחרוני האחרונים היה מעיין כסדר. בנסיעות ארוכות, כשנסע מבני ברק לצפת ובכיוון ההפוך, הוא היה מבקש מהנהג להכניס לטייפ של הרכב את הקלטת שהיה מביא עמו, בדרך כלל היו אלו קלטות עם שיעורים מוקלטים של הגאון הגדול רבי אשר אריאלי יבלחט"א, שהרבי מאוד אהב לשמוע אותם בדרכים.
"אבל לצד הלימוד בעיון, היו לו לא מעט סדרי לימוד בבקיאות. היו תקופות שעקבו אחריו וראו שהוא לומד שבע דפי גמרא ביום.
"גאב"ד מאקווא שליט"א היה מגיע פעמים רבות לסעודות מלווה מלכה אצל הרבי, וגם בהזדמנויות רבות אחרות. באחת הפעמים הוא שאל את הרבי שאלה ישירה: האם הרבי סיים כבר את כל הש"ס???
"הרבי התחמק מלענות תשובה. הוא היה מומחה גדול בהתחמקויות, והיה ממש ערום בדעת, להתחמק מכל דבר שיש בו חשש של לשון הרע חלילה וכדו', וגם הפעם התחמק מלענות על השאלה הזאת, בענוותנותו הרבה.
"אבל האדמו"ר ממאקווא לא ויתר. הוא שאל את הרבי שוב, אם הוא סיים את הש"ס…
"ענה לו הרבי בטון מהוסס, כביכול הוא לא בטוח בדבריו: 'אני חושב שפעם אחת סיימתי את הש"ס'…".
כשאין מקום להסתתר
"האמת שאת עיקר גדלותו הסתיר הרבי מאוד מפני הכל. את הלימוד הוא היה עושה בחדרי חדרים, כשלא רואים, אבל להתפלל צריך במניין…
"היה דבר פלא. הרבי היה עומד על מקומו, או יושב בכסא שלו, בלי לזוז ובלי לנוע. כמעט לא ראו אותו מתנדנד בתפילה. הוא לא הרים את הידיים, לא מחא כפיים. כמעט לא ראו אותו זז בתפילה.
"פניו היו אל הקיר, והציבור יכול היה לחשוב שהוא מתפלל בצורה יבשה, בלי שום התלהבות והשתפכות הלב.
"מתי כן יכולנו לראות מה היא התפילה שלו? כשהוא היה נמצא במקום שבו התנאים לא אפשרו לו להסתיר את פניו מהציבור בזמן התפילה. או אז התגלה הסוד, ויכולנו לראות איך נראית תפילתו של הרבי.
"אחת ההזדמנויות לעשות זאת, היתה כשהוא היה מתפלל בבית המדרש 'בית דוד' ברח' בהר"ן בירושלים. זהו בית המדרש הוותיק של חסידי לעלוב, שבנוי בצורה כזאת שאין בו 'מזרח'. הכניסה לבית הכנסת הקטן היא מקיר המזרח, ליד ארון הקודש, והשולחנות הארוכים מסודרים לאורך בית המדרש, כך שאין שם בכלל אפשרות לשבת עם הפנים לכיוון קיר המזרח.
"מדי שנה, בצום גדליה הוא היה מתפלל שם שחרית, כי בראש השנה היה הרבי בירושלים כמנהג אבותיו שעשו זאת על פי הכתוב 'כל הכתוב לחיים בירושלים', ובצום גדליה חל יום ההילולא של הסבא שלו, רבי שמעון נתן נטע הראשון מלעלוב, אבי אביו, כך שאת הלילה של מוצאי ראש השנה הוא היה עושה בירושלים, ובבוקר היו משכימים לסליחות, כשמיד אחרי תפילת שחרית נסעו להר הזיתים לציונו של הרבי הרשנ"ן.
"בכל אופן בצום גדליה, יכולנו לראות את הרבי מתפלל כך בדביקות נוראה. פניו היו אדומות ובוערות, גופו כמעט לא זז ולא נע, אבל ראו שהוא שקוע בתפילה בצורה שאי אפשר לתאר.
"בכל תפילת שמונת עשרה, ראו אותו עומד בהכנעה ושיברון לב. את הפנים לא ראינו, אבל את הצורה שבה עמד, זה היה דבר שלא יישכח. לפני התפילה היה מנקה את כיחו וניעו כמו שכתוב בשו"ע, תמיד היה מסדר ומהדק לראשו את הכובע לפני שהתחיל תפילת שמונה עשרה, מניח את ידיו כנגד לבו, ימין על שמאל כמו שכותבים הפוסקים, ומתפלל בכזה שברון לב, שהיה חודר לנו לעצמות".
בעיני ראיתי
דרכו היתה שהוא לא היה מעיר לאנשים, כמעט אף פעם לא דיבר קשות עם אנשים. הוא היה רך כקנה, נוח לבריות, היה מסתדר עם כל אחד, ותמיד דיבר על וותרנות ועל הכנעה.
אבל היה דבר אחד שבו היה הרבי תקיף במיוחד: הנושא של דיבור בתפילה ובקריאת התורה. הוא לא יכול היה לסבול שיש אנשים שמדברים בתפילה.
עוד בצעירותו הוא היה זה שיזם את השלטים המפורסמים, שעד היום ניתן לראותם כמעט בכל בית כנסת: 'אסור לדבר בשעת התפילה ובקריאת התורה'. הוא המציא את הרעיון הזה של תליית שלטים כאלו בתי הכנסת, והוא גם דאג לגייס מימון להדפיס ולהפיץ אותם בכל מקום אפשרי.
גם על ארון הקודש בבית מדרשו שבבני ברק, הוא הורה שיכתבו 'שתיקה יפה בשעת התפילה', כשהאותיות הראשונות מודגשות, כדי להגיש את ראשי התיבות 'שיבה', כמו שכתוב בספרים הקדושים שמי שנזהר שלא לדבר בתפילה זוכה לאריכות ימים ומגיע לשיבה.
הרבי היה אומר שההימנעות מדיבור בשעת התפילה, היא המפתח לכל הישועות, ואף ציין זאת כסגולה מיוחדת נגד המחלה הידועה ל"ע.
אני זוכר מעשה נורא שראיתי במו עיני, שפעם אחת בקריאת התורה היה יהודי אחד שישב בבית המדרש ופטפט.
הרבי היה עומד במשך כל קריאת התורה עם סטנדר על יד ה'בימה', כדי שהקהל לא יצטרך לעמוד על רגליו כשהוא צועד ממקומו אל הבימה בעת שהוא מקבל עלייה.
אותו יהודי פטפט, והרבי נעץ בו עיניים עם מבט תקיף מאוד, כדי לרמוז לו שיפסיק. האיש לא שם לב, או שכן שם לב והחליט להתעלם, אולי הוא חשב שהוא דיבר מדי בקול, והרבי התכוון רק שהוא ינמיך את קולו מעט, אני לא יודע למה הוא המשיך לשוחח אבל כך היה המעשה והוא פשוט המשיך לדבר.
בשלב זה נקט הרבי בצעד מאוד חריג, כשהעיר ליהודי הזה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאין לשוחח בשעת התפילה ובקריאת התורה, ורבים מהנוכחים שמו לב לכך.
היתה זו פגיעה נוראה בכבודו של היהודי הזה, וכאמור היה זה ההיפך הגמור מטבעו של הרבי, אבל כשזה נגע לשיחה בתפילה או בקריאת התורה – הוא היה תקיף מאוד.
אחרי התפילה, כשעברו כולם לומר 'גוט שבת' לרבי, עבר גם אותו יהודי. הרבי עצר אותו ואמר לו בנועם ובנימה של מעין התנצלות: "בדבר הזה אני לא יכול להעלים עין", כך אמר הרבי, "זה ממש בנפשי!".
ישנם עוד סיפורים רבים בסגנון הזה, אודות התקיפות בה נהג כלפי מי ששוחח בתפילה או בקריאת התורה, אבל את הסיפור הזה ראיתי בעיני, והוא נצרב בזכרוני באופן מיוחד.
הרבי החוויר כסיד
באופן כללי, היה לו לרבי לב רחום וחנון. הוא היה אדם מאוד מאוד לבבי, כמו שאמר הרה"ק ה'דברי חיים' מצאנז זיע"א ש'ללוב' זה אותיות 'לו לב', כי באמת אדמו"רי לעלוב לדורותיהם, הצטיינו כולם באופן מיוחד בנושא הזה של לב רחב כאולם ואהבת ישראל שאין לה שיעור.
זכורני שראיתי פעם שמי שנהיה לימים מחותני, הרה"ח רבי ישראל קרסיאנסקי שליט"א חילק מרק לאנשים באחד הטישים בלעלוב. הרבי הבחין בזה ואמר לי "משה אהרן, הרבי רבי בונים מפרשיסחא היה אומר על הכתוב 'את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי', ככה: הקב"ה אומר כביכול 'את קרבני', מי שרוצה להקריב לי קרבן, 'לחמי לאישי', שיחלק לחם ומזון לאנשים שלי, לעם ישראל…". הוסיף הרבי ואמר לו, שצריכים להרבות במעשי חסד וחלוקת מזון ליהודים כמה שיותר, לפני שיבוא משיח, כי עכשיו אנחנו יכולים להקריב קרבנות בזול… לא צריכים לקנות בהמות ביוקר ולהביא לבית המקדש כדי להקריב קרבן…
כשהיו לו עניינים של עזרה לזולת, היה הרבי מגייס את כל מי שיכול היה כדי לעזור ליהודי. לא פעם הוא השתמש בקשריו הענפים ומעמדו הבכיר, של הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א, רבה של מגדל העמק, שהיה מסתופף בצלו של הרבי זצ"ל והיה קשור אליו בלב ונפש. הרבי היה מתקשר אליו והרב גרוסמן היה נרתם ומסייע כמיטב יכולתו.
בלי קיצורי דרך
פעם אחת, כשהיה איזה עניין דחוף, קם הרבי, נכנס לרכב וביקש מהנהג שייקח אותו למגדל העמק. מרחק נסיעה של כמה שעות…
הגיעו למגדל העמק, הרבי נכנס לרב גרוסמן שהופתע מאוד. הוא שמע מה בפיו של הרבי, איזו בקשה של עזרה למען יהודי, ותמה מאוד. למה הרבי היה צריך לבוא עד לפה כדי לבקש עזרה? הרי אפשר לדבר בטלפון…
ענה לו הרבי: "כשעוסקים בגמילות חסדים, לא צריך לחפש קיצורי דרך. צריכים להתאמץ בכל הכח, גם לנסוע עד מגדל העמק זה לא קשה מדי, כשמדובר בעזרה ליהודי!"…
סיפר לי אברך, שפעם בא אל הרבי, וסיפר לו שגילו אצל הבן שלו מחלה שמצריכה טיפול רציני, ויש צורך להחליט לגבי הטיפול אם עושים את זה בבית חולים פלוני או בבית חולים אלמוני.
"כשהרבי שמע על המחלה", מספר אותו אברך, "הוא נהיה חיוור! לקח לי כמה דקות להרגיע אותו, לפני שיכולתי להמשיך בשיחה. הוא היה ממש כאוב בצורה יוצאת דופן על הצרה שנפלה עלינו. הרגשתי שזה כואב לו בדיוק כמו שזה כואב לי וכאבי הילד החולה…".
כי באמת, האהבת ישראל שלו היתה בלי גבול וקצבה, והוא הרגיש עם כל יהודי כאילו היה בן משפחה קרוב.
גם כשבישרו לו על שמחות, היו פניו צוהלות משמחה. הוא ממש שמח בשמחה של כל יהודי, והצטער בצערו של כל יהודי.
אני זוכר מקרה שבו יהודי שהיה צריך לארס את בתו, התייעץ עם הרבי לגבי העניין הכספי. היהודי הזה היה פושט רגל, ולא היתה לו אפשרות לתת כמעט כלום, הרבי אמר לו שיתחייב על עשרת אלפים דולרים, שאז היה סכום מכובד יחסית, שיש בו כדי לסייע לסוג ברכישת דירה, כשמחירי הדירות לא היו כל כך גבוהים כמו היום. ביום שבו שמע הרבי שהשידוך נסגר בשעה טובה, הוא הודיע לאותו יהודי שהוא הפקיד סכום של עשרת אלפים דולרים בכספת מיוחדת, כדי שישמש לרכישת דירה לזוג הצעיר, ואכן כשרכשו דירה נתן הרבי את מלוא הסכום, כאילו היתה הכלה בתו, ועוד הלווה לזוג סכום של כמה אלפי דולרים נוספים.
שמעתי מיהודי שהיה מתמודד עם קשיים רבים, היו לו צרות נוראות, והוא סיפר לרבי על כך. הרבי שמע אותו והשתתף בכאבו, ולבסוף אמר לו: "כשאתה מרגיש שקשה לך, אני מבקש שתבוא לשוחח איתי, ולספר לי על הקשיים שאתה נאלץ להתמודד איתם. בכל פעם שקשה לך, תבוא ותשוחח איתי".
הרבי הסביר לו אז, שהרה"ק רבי מנדלי מוויטעבסק מבאר ש"דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים", הכוונה שעל ידי השיחה שמשיח את הצרה לאחרים, הוא משתף בצער יהודי נוסף, ועל היהודי הנוסף הרי לא נגזר אותו צער, וממילא זה ממתיק את הדין. כך התנדב הרבי להקדיש מזמנו, כדי לשמוע את הזולת כדי להקל מכאבו.
הגמרא אומרת: "גדול המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב". המידה הזאת, היתה אולי המידה הכי מובהקת אצל הרבי זצ"ל, תמיד ראו אותו מחייך לכל יהודי. אפשר לראות כמעט בכל התמונות שלו שהוא מחייך, כל אדם שהיה מגיע אליו, הוא היה מקבל אותו בחביבות, אם היה זה אחד החסידים שבא אליו עד צפת להתייעץ אתו, הרבי היה מתעקש להכין לו ארוחת ערב ולטגן לו חביתה. אם היה זה סתם אדם שעבר לומר 'גוט שבת' אחרי התפילה בליל שבת וכדו', היה היה מקדם את פניו עם הקריאה "אווו גוט שבת", כל אחד יצא בהרגשה שהרבי שמח לקראתו, ונהנה מאוד לפגוש אותו.
אפילו ילדים קטנים הרגישו שהרבי אוהב אותם ושמח לקראתם. גם כשכולם היו עוברים בסך במהירות, ולא היה זמן להתייחס לכל אחד, הוא היה מושיט את ידו לילדים קטנים, לפעמים גם היה מלטף אותם במעין צביטת לחי קלה, כולם הרגישו לידו שהם רצויים ואהובים כאן, והאווירה סביבו תמיד היתה מלאת שמחה.
בסיום הדברים, כדאי להזכיר את מה שאמר הרה"ק בעל ה'בת עין' מאווריטש לתלמידיו, ששאלו אותו לפני שעלה לארץ ישראל, איך הם יוכלו להישאר מקושרים אליו כשהוא יהיה כל כך רחוק מהם? השיב להם ה'בת עין', שדבר זה מהתורה אפשר ללמוד אותו. הרי כתוב "ובו תדבק", ושואלים חז"ל וכי אפשר להידבק בקב"ה? הרי הוא 'אש אוכלה', אלא מה, הידבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'.
אמר ה'בית עין', אני התרחקתי משלושה דברים בכל כוחי: לשון הרע, שקר וגסות הרוח. אם תתאמצו להתרחק משלושת הדברים הללו, תמשיכו להיות מקושרים אלי.
כך גם לענייננו. הרבי זצ"ל הרי היה דבק במידת החסד, הוא היה דבק בתורה, הוא היה דבק בתפילה, הוא היה נזהר בכל כוחו מדיבור בתפילה, ובכלל היתה לו לשון מאוד מאוד נקייה, ואף היה נזהר בדברים דקים מאוד על קדושת הפה והלשון. אם נידבק במידות הללו, נוכל להישאר מקושרים אליו, גם שנים רבות אחר הסתלקותו מאתנו.
ונסיים בווארט שהיה רגיל על לשונו לומר, בשם החסיד רבי יוסל טורנער, שהיה אומר על הכתוב "מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו", מאן מלכי? רבנן! הקב"ה מגדיל את הישועות על ידי הצדיקים ותלמידי החכמים, ולא זו בלבד אלא שהוא עושה חסדים גם עם מי שמשיחים (למשיחו עם שי"ן שמאלית) במעשיהם של הצדיקים, ובוודאי תגן זכותו הגדולה עלינו ועל זרעינו לאורך ימים ושנים.